תיאוריית ההתקשרות לאורך החיים

מטרת המאמר הזה היא לסקור בקצרה את תיאוריית ההתקשרות — תיאוריה שנועדה להסביר את המשמעות של הקשרים הרגשיים הקרובים שילדים מפתחים עם הדמויות המטפלות בהם, ומה הקשרים האלה מלמדים על התפתחות האישיות. המאמר דן במקורות התיאוריה, במחקר על הבדלים בין-אישיים בביטחון בהתקשרות בינקות ובילדות, ובתפקיד של ההתקשרות בקשרים בבגרות.

מבוא

כמה מהחוויות המספקות ביותר בחיי אדם קשורות ביצירה ובשימור של קשרים קרובים. למשל, בין מקורות השמחה הגדולים ביותר: להתאהב, להקים משפחה, להיפגש מחדש עם אנשים קרובים שנמצאים רחוק, ולחלוק חוויות עם הקרובים לנו. ולא במפתיע, כמה מהחוויות הכואבות ביותר בחיי אדם קשורות בשיבוש של קשרים חברתיים חשובים, כמו פרידה מבן או בת הזוג, אובדן של הורה, או נטישה מצד אדם קרוב.

למה יש לקשרים קרובים השפעה כה עמוקה על החוויה האנושית? תיאוריית ההתקשרות היא דרך אחת להבין את טבעם של קשרים קרובים. במאמר הזה נסקור את מקורות התיאוריה, את עקרונותיה המרכזיים, וכמה מהדרכים שבהן ההתקשרות משפיעה על ההתנהגות, המחשבות והרגשות של בני אדם לאורך החיים.

תיאוריית ההתקשרות: היסטוריה ומושגי יסוד

תיאוריית ההתקשרות פותחה במקור בשנות ה-40 על ידי ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי בריטי שניסה להבין את המצוקה העזה של תינוקות שהופרדו מהוריהם. בולבי (1969) הבחין שתינוקות עושים מאמצים יוצאי דופן כדי למנוע פרידה מהוריהם או כדי להשיב את הקרבה להורה שנעלם. למשל, הוא ציין שילדים שהופרדו מהוריהם נוהגים לבכות, לקרוא להוריהם, לסרב לאכול או לשחק, ולעמוד ליד הדלת בציפייה נואשת לשובם. בתקופה שבה החל בולבי לכתוב, סברו הכותבים הפסיכואנליטיים שהביטויים האלה הם סימנים למנגנוני הגנה לא בשלים, שפועלים כדי להדחיק כאב רגשי. בולבי, לעומת זאת, הבחין שביטויים כאלה משותפים למגוון רחב של יונקים, והעלה את ההשערה שייתכן שהתגובות האלה לפרידה ממלאות תפקיד אבולוציוני (ראו הרחבה 1).

הרחבה 1: המחקר של הארלו על נחמת מגע

כשבולבי פיתח את תיאוריית ההתקשרות שלו, היו גישות תיאורטיות אחרות לשאלה למה תינוקות קשורים רגשית לדמויות המטפלות העיקריות שלהם (לרוב, האימהות הביולוגיות). בולבי ותיאורטיקנים אחרים, למשל, האמינו שיש משהו חשוב בהיענות ובמגע שהאימהות נותנות. היו תיאורטיקנים שטענו, לעומת זאת, שתינוקות מרגישים קשורים רגשית לאימהותיהם כי האימהות מספקות צרכים בסיסיים יותר, כמו הצורך באוכל. כלומר, התינוקות נקשרים רגשית לאימהותיהם כי הן מזוהות עם הפחתת דחפים ראשוניים, כמו רעב, ולא עם הפחתה של דחפים שמטבעם הם אולי דחפים לקשר.

בסדרה קלאסית של מחקרים הציב הפסיכולוג הארי הארלו קופים צעירים בכלובים שהיו בהם שתי "אימהות" חלופיות מלאכותיות (Harlow, 1958). אחת מהאימהות החלופיות הייתה מתקן תיל פשוט; השנייה הייתה מתקן תיל מכוסה בבד. שתי האימהות החלופיות היו מצוידות בצינור הזנה, כך שהארלו ועמיתיו יכלו לבחור אם האם החלופית תספק חלב או לא. הארלו מצא שהמקוקים הצעירים העבירו זמן רב בהרבה עם האם החלופית מבד מאשר עם אם התיל. וכך היה אפילו כשהתינוקות קיבלו את האוכל מאם התיל ולא מהאם החלופית מבד. מכאן משתמע שהקשר הרגשי החזק שתינוקות יוצרים עם הדמויות המטפלות העיקריות שלהם נטוע במשהו שמעבר לשאלה אם הדמות המטפלת נותנת להם אוכל. המחקר של הארלו נחשב היום לאחת ההדגמות הניסוייות הראשונות לחשיבות של "נחמת מגע" (contact comfort) ביצירת הקשר בין תינוק ודמות מטפלת.

על בסיס התיאוריה האבולוציונית טען בולבי (1969) שההתנהגויות האלה הן תגובות אדפטיביות לפרידה מדמות ההתקשרות העיקרית — דמות מטפלת שנותנת תמיכה, הגנה וטיפול. תינוקות בני אדם, כמו תינוקות של יונקים אחרים, אינם יכולים להאכיל את עצמם או להגן על עצמם, ולכן הישרדותם תלויה בטיפול ובהגנה של אנשים בוגרים, "מבוגרים ונבונים מהם". בולבי טען שבמהלך ההיסטוריה האבולוציונית, סיכוייהם של תינוקות שהצליחו לשמור על קרבה לדמות התקשרות לשרוד עד גיל הפוריות היו גבוהים יותר.

לפי בולבי, מערכת מוטיבציונית — הוא קרא לה מערכת ההתקשרות ההתנהגותית (attachment behavioral system) — "עוצבה" בהדרגה על ידי הברירה הטבעית כדי לווסת את הקרבה לדמות התקשרות. מערכת ההתקשרות פועלת בדומה לתרמוסטט שעוקב ברציפות אחרי הטמפרטורה בחדר, משווה אותה לטמפרטורה הרצויה ופועל בהתאם (למשל, מפעיל את החימום). במקרה של מערכת ההתקשרות, טען בולבי, המערכת עוקבת ברציפות אחרי הזמינות של דמות ההתקשרות העיקרית. אם הילדים חשים שדמות ההתקשרות קרובה, זמינה וקשובה, הם מרגישים אהובים, בטוחים ובוטחים בעצמם, ומבחינה התנהגותית הם נוטים לחקור את הסביבה, לשחק עם אחרים ולהיות חברותיים. אם, לעומת זאת, הילדים חשים שדמות ההתקשרות אינה זמינה, הם חווים חרדה, ומבחינה התנהגותית הם נוטים לגלות התנהגויות התקשרות — החל בחיפוש במבט בלבד, בקצה האחד של הטווח, ועד לחיפוש פעיל, הליכה בעקבות הדמות והשמעת קולות, בקצה האחר. התנהגויות ההתקשרות האלה נמשכות עד שהילדים מצליחים להשיב את הקרבה הפיזית או הפסיכולוגית לדמות ההתקשרות לרמה הרצויה, או עד שכוחם אוזל או שהם מתייאשים, כפי שעלול לקרות בפרידה ממושכת או באובדן.

דפוסי ההתקשרות אצל תינוקות

בולבי האמין שהדינמיקה הבסיסית הזאת מתארת את פעולת מערכת ההתקשרות אצל רוב הילדים, אבל הוא הכיר בכך שיש הבדלים בין ילדים בדרך שבה הם מעריכים את הזמינות של דמות ההתקשרות ובדרך שבה הם מווסתים את התנהגות ההתקשרות שלהם בתגובה לאיומים. עם זאת, רק כשעמיתתו, מרי איינסוורת', החלה לחקור באופן שיטתי פרידות בין תינוקות להוריהם, התגבשה הבנה מסודרת של ההבדלים האלה. איינסוורת' ותלמידיה פיתחו טכניקה שנקראת המצב הזר (Strange Situation) — מטלת מעבדה לחקר ההתקשרות בין תינוקות להוריהם (Ainsworth, Blehar, Waters, & Wall, 1978). במצב הזר מגיעים למעבדה תינוקות בני 12 חודשים והוריהם, ובמהלך כ-20 דקות מפרידים ביניהם ומפגישים אותם מחדש באופן שיטתי. במצב הזר רוב הילדים (כ-60%) מתנהגים כפי שמשתמע מהתיאוריה הנורמטיבית של בולבי: הם נסערים כשההורה יוצא מהחדר, אבל כשהוא חוזר הם מחפשים אותו באופן פעיל והוא מרגיע אותם בקלות. ילדים שמגלים את דפוס ההתנהגות הזה מכונים לרוב בעלי התקשרות בטוחה. ילדים אחרים (כ-20% או פחות) אינם רגועים כבר בהתחלה, ובפרידה הם נכנסים למצוקה קיצונית. חשוב לציין שכשהם נפגשים מחדש עם ההורים, קשה להרגיע את הילדים האלה, והם מגלים לא פעם התנהגויות סותרות, שמרמזות שהם רוצים שינחמו אותם אבל גם רוצים "להעניש" את ההורה על שעזב. הילדים האלה מכונים לרוב בעלי התקשרות חרדה-אמביוולנטית (anxious-resistant). דפוס ההתקשרות השלישי שאיינסוורת' ועמיתיה תיעדו מכונה לרוב התקשרות נמנעת. ילדים נמנעים (כ-20%) לא תמיד מתנהגים כמי שהפרידה מלחיצה אותם, אבל במפגש המחודש הם נמנעים באופן פעיל מלחפש מגע עם ההורה, ולפעמים מפנים את תשומת לבם לצעצועים שעל רצפת המעבדה.

לעבודתה של איינסוורת' הייתה חשיבות משלוש סיבות לפחות. ראשית, היא הציגה אחת ההדגמות האמפיריות הראשונות לדרך שבה התנהגות ההתקשרות מאורגנת בסביבה לא מוכרת. שנית, היא הציעה את הטקסונומיה האמפירית הראשונה של ההבדלים בין תינוקות בדפוסי ההתקשרות. לפי המחקר שלה, יש לפחות שלושה סוגים של ילדים: אלה שהתקשרותם להורים בטוחה, אלה שהתקשרותם חרדה-אמביוולנטית, ואלה שהתקשרותם חרדה-נמנעת. ולבסוף, היא הראתה שההבדלים האלה קשורים לאינטראקציות בין התינוקות להוריהם בבית במהלך שנת החיים הראשונה. לילדים שמתגלים במצב הזר כבעלי התקשרות בטוחה, למשל, יש בדרך כלל הורים שנענים לצרכים שלהם. לילדים שמתגלים במצב הזר כבעלי התקשרות לא בטוחה (כלומר, חרדה-אמביוולנטית או נמנעת) יש לא פעם הורים שאינם רגישים לצרכיהם, שהטיפול שלהם אינו עקבי, או שהם דוחים אותם.

גורמים שמשפיעים על התפתחות דפוסי ההתקשרות

בשנים שחלפו מאז המחקר פורץ הדרך של איינסוורת', חוקרים בדקו גורמים שונים שעשויים להשפיע על השאלה אם ילדים יפתחו קשרים בטוחים או לא בטוחים עם דמויות ההתקשרות העיקריות שלהם. כפי שצוין למעלה, אחד הגורמים המרכזיים שקובעים את דפוסי ההתקשרות הוא ההיסטוריה של אינטראקציות בין הדמות המטפלת והילד שבהן היא רגישה לצרכיו ונענית להם. כלומר, כשהילדים חשים אי-ודאות או נתונים בלחץ, היכולת של הדמות המטפלת לתמוך בהם קריטית להתפתחותם הפסיכולוגית. ההנחה היא שאינטראקציות תומכות כאלה עוזרות לילדים ללמוד לווסת את רגשותיהם, נותנות להם את הביטחון לחקור את הסביבה, ומשמשות להם חוף מבטחים (safe haven) במצבי לחץ.

ראיות לתפקיד של טיפול רגיש בעיצוב דפוסי ההתקשרות מגיעות ממחקרי אורך וממחקרים ניסוייים. למשל, גרוסמן, גרוסמן, שפנגלר, זוס ואונצנר (Grossmann, Grossmann, Spangler, Suess, & Unzner, 1985) חקרו אינטראקציות בין הורים לילדים בבתיהן של 54 משפחות, עד שלוש פעמים במהלך שנת החיים הראשונה של הילד. בגיל 12 חודשים השתתפו התינוקות ואימהותיהם במצב הזר. גרוסמן ועמיתיה מצאו שאימהות שנענו לצרכי ילדיהן בבית היו שכיחות יותר בקרב ילדים שסווגו במצב הזר בגיל 12 חודשים כבעלי התקשרות בטוחה מאשר בקרב ילדים שסווגו כבעלי התקשרות לא בטוחה.

ואן דן בום (van den Boom, 1994) פיתחה התערבות שנועדה לחזק את ההיענות הרגישה של אימהות. כשהתינוקות היו בני 9 חודשים, האימהות בקבוצת ההתערבות דורגו כנענות וקשובות יותר באינטראקציה עם תינוקותיהן בהשוואה לאימהות בקבוצת הביקורת. בנוסף, התינוקות שלהן דורגו כחברותיים יותר, כמסוגלים יותר להירגע בכוחות עצמם, וכנוטים יותר לחקור את הסביבה. בגיל 12 חודשים סווגו יותר ילדים מקבוצת ההתערבות במצב הזר כבעלי התקשרות בטוחה מאשר כבעלי התקשרות לא בטוחה.

דפוסי התקשרות והתפתחות הילד בשנים הבאות

חוקרי התקשרות בדקו את הקשר בין דפוסי ההתקשרות של ילדים להסתגלותם לאורך זמן. החוקרים למדו, למשל, שילדים שסווגו במצב הזר כבעלי התקשרות בטוחה נוטים יותר לקיים קשרים טובים עם בני גילם, לזכות להערכה חיובית ממוריהם ולהתמיד יותר במטלות מאתגרות. לעומת זאת, ילדים בעלי התקשרות לא בטוחה-נמנעת נתפסים יותר כ"בריונים", או מתקשים יותר ליצור חברויות ולשמר אותן (Weinfield, Sroufe, Egeland, & Carlson, 2008).

התקשרות בבגרות

בולבי התמקד בעיקר בהבנת טבעו של הקשר בין תינוק ודמות מטפלת, אבל הוא האמין שההתקשרות מאפיינת את החוויה האנושית לאורך כל החיים. ובכל זאת, רק באמצע שנות ה-80 החלו חוקרים להתייחס ברצינות לאפשרות שתהליכי התקשרות רלוונטיים גם לבגרות. חזן ושייבר (Hazan & Shaver, 1987) היו שניים מהחוקרים הראשונים שבחנו את רעיונותיו של בולבי בהקשר של קשרים זוגיים. לפי חזן ושייבר, הקשר הרגשי שמתפתח בין בני זוג בוגרים הוא בחלקו תוצר של אותה מערכת מוטיבציונית — מערכת ההתקשרות ההתנהגותית — שמולידה את הקשר הרגשי בין תינוקות לדמויות המטפלות בהם. חזן ושייבר ציינו שבשני סוגי הקשר, אנשים (א) מרגישים בטוחים ומוגנים כשהאדם האחר נוכח; (ב) פונים לאדם האחר בזמן מחלה, מצוקה או פחד; (ג) משתמשים בו כ"בסיס בטוח" (secure base) שממנו יוצאים לחקור את העולם; וכן (ד) מדברים זה עם זה בשפה ייחודית, שמכונה לעיתים קרובות "דיבור תינוקי" (motherese, baby talk). (ראו הרחבה 2)

הרחבה 2: התקשרות ורשתות חברתיות

אתרי רשתות חברתיות ושירותי תקשורת סלולרית תופסים מקום גדל והולך בחיי בני האדם. אנשים רבים משתמשים ב-Facebook, למשל, כדי לשמור על קשר עם משפחה וחברים, לעדכן את הקרובים להם במה שקורה בחייהם, ולהכיר אנשים בעלי תחומי עניין דומים. יותר מזה, הטכנולוגיה הסלולרית המודרנית מאפשרת לאנשים ליצור קשר עם הקרובים להם בקלות רבה בהרבה משהיה אפשר רק לפני 20 שנה.

מנקודת המבט של תיאוריית ההתקשרות, החידושים האלה בטכנולוגיות התקשורת חשובים כי הם מאפשרים לאנשים להישאר מחוברים מרחוק לדמויות ההתקשרות שלהם — בלי קשר למרחק הפיזי שעשוי להפריד ביניהם. מחקרים מהשנים האחרונות החלו לבחון איך תהליכי התקשרות באים לידי ביטוי בשימוש ברשתות חברתיות. אולדמידו, קווין וקוורט (Oldmeadow, Quinn, & Kowert, 2013), למשל, חקרו מדגם מגוון של אנשים ובדקו את הביטחון בהתקשרות שלהם ואת השימוש שלהם ב-Facebook. אולדמידו ועמיתיו מצאו שהשימוש ב-Facebook עשוי למלא תפקידי התקשרות. למשל, אנשים נטו יותר לדווח שהם משתמשים ב-Facebook כדי להתחבר לאחרים כשחוו רגשות שליליים. בנוסף, החוקרים מצאו שאנשים שההתקשרות שלהם חרדה יותר נטו יותר להשתמש ב-Facebook לעיתים קרובות, ואילו אנשים שההתקשרות שלהם נמנעת יותר השתמשו בו פחות והיו פתוחים פחות באתר.

על בסיס ההקבלות האלה טענו חזן ושייבר (1987) שקשרים זוגיים בבגרות, בדומה לקשרים בין תינוקות לדמויות המטפלות בהם, הם קשרי התקשרות. לפי חזן ושייבר, במהלך ההתפתחות אנשים מעבירים בהדרגה תפקידים הקשורים להתקשרות מההורים לבני גילם. כך, אף שילדים צעירים נוטים להשתמש בהוריהם כדמויות ההתקשרות העיקריות שלהם, כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות ולבגרות הצעירה הם נשענים יותר ויותר על חברים קרובים או על בני ובנות זוג לצורך תפקידי ההתקשרות הבסיסיים. וכך, בעוד ילדים צעירים עשויים לחפש אצל אימם נחמה, תמיכה והדרכה כשהם במצוקה, מפוחדים או חולים, ייתכן שמבוגרים צעירים נוטים יותר לחפש את אלה במצבים דומים אצל בני או בנות הזוג שלהם.

חזן ושייבר (1987) ביקשו ממדגם מגוון של מבוגרים לקרוא את שלוש הפסקאות שלהלן ולציין איזו פסקה מתארת בצורה הטובה ביותר את הדרך שבה הם חושבים, מרגישים ומתנהגים בקשרים קרובים:

א. לא כל כך נוח לי בקרבה לאחרים; קשה לי לבטוח בהם לגמרי, וקשה לי לאפשר לעצמי להישען עליהם. מלחיץ אותי כשמישהו מתקרב יותר מדי, ולא פעם אחרים רוצים ממני יותר אינטימיות ממה שנוח לי.

ב. קל לי יחסית להתקרב לאחרים, ונוח לי להישען עליהם ושהם יישענו עליי. לא מדאיג אותי שינטשו אותי או שמישהו יתקרב אליי יותר מדי.

ג. אני מגלה שאחרים מהססים להתקרב אליי כמו שהייתי רוצה. לא פעם מדאיג אותי שבן או בת הזוג שלי לא באמת אוהבים אותי או לא ירצו להישאר איתי. אני רוצה קרבה רבה מאוד עם בן או בת הזוג שלי, וזה לפעמים מבריח אנשים.

מבחינה מושגית, התיאורים האלה נועדו לייצג את מה שחזן ושייבר ראו כמקבילות בבגרות לדפוסי ההתקשרות שאיינסוורת' תיארה במצב הזר (נמנע, בטוח וחרד, בהתאמה). חזן ושייבר (1987) מצאו שההתפלגות של שלושת הדפוסים דומה לזו שנצפתה בינקות. במילים אחרות, כ-60% מהמבוגרים סיווגו את עצמם כבעלי התקשרות בטוחה (פסקה ב), כ-20% תיארו את עצמם כנמנעים (פסקה א), וכ-20% תיארו את עצמם כחרדים-אמביוולנטיים (פסקה ג). יותר מזה, הם מצאו, למשל, שאנשים שתיארו את עצמם כבעלי התקשרות בטוחה דיווחו יותר על קשרים חמים ומלאי אמון עם הוריהם בילדותם. בנוסף, הם נטו יותר להשקפה חיובית על קשרים זוגיים. על בסיס הממצאים האלה הסיקו חזן ושייבר (1987) שאותם סוגים של הבדלים בין-אישיים שקיימים בהתקשרות בינקות קיימים גם בבגרות.

המחקר על התקשרות בבגרות

תיאוריית ההתקשרות הולידה מחקר רב בפסיכולוגיה החברתית, בפסיכולוגיית האישיות ובפסיכולוגיה הקלינית. בסעיפים שלהלן אני מציג סקירה קצרה של כמה משאלות המחקר העיקריות ושל מה שחוקרים למדו על התקשרות בבגרות.

מי נמצא בזוגיות עם מי?

כשמבקשים מאנשים לומר אילו תכונות פסיכולוגיות או התנהגותיות הם מחפשים בבן או בבת זוג, רובם הגדול מצביעים על מישהו אדיב, אכפתי, אמין ומבין — התכונות שמאפיינות דמות מטפלת "בטוחה" (Chappell & Davis, 1998). אבל אנחנו יודעים שאנשים לא תמיד נמצאים בסופו של דבר בזוגיות עם מי שעונים על האידיאל שלהם. האם בעלי התקשרות בטוחה נוטים יותר להיות בזוגיות עם בני זוג בעלי התקשרות בטוחה — ולהפך, האם בעלי התקשרות לא בטוחה נוטים יותר להיות בזוגיות עם בני זוג בעלי התקשרות לא בטוחה? רוב המחקר שנעשה עד כה מצביע על כך שהתשובה היא "כן". פרייז'ר, באייר, פישר, רייט ודבורד (Frazier, Byer, Fischer, Wright, & DeBord, 1996), למשל, חקרו את דפוסי ההתקשרות של יותר מ-83 זוגות הטרוסקסואלים, ומצאו שאם הגבר היה בעל התקשרות בטוחה יחסית, סביר היה שגם האישה תהיה בעלת התקשרות בטוחה.

שאלה חשובה היא האם הממצאים האלה נובעים (א) מכך שבעלי התקשרות בטוחה נוטים יותר להימשך לבעלי התקשרות בטוחה אחרים, (ב) מכך שבעלי התקשרות בטוחה צפויים ליצור עם הזמן ביטחון אצל בני הזוג שלהם, או (ג) משילוב של האפשרויות האלה. המחקר האמפירי הקיים תומך בחוזקה באפשרות הראשונה. למשל, כשיש לאנשים הזדמנות לקיים אינטראקציה עם אנשים שונים זה מזה ברמת הביטחון בהתקשרות שלהם במסגרת של ספיד דייטינג (speed dating), הם מביעים עניין רב יותר במי שרמת הביטחון שלהם גבוהה יותר מאשר במי שהתקשרותם פחות בטוחה (McClure, Lydon, Baccus, & Baldwin, 2010). עם זאת, יש גם כמה ראיות לכך שסגנונות ההתקשרות של אנשים מעצבים זה את זה בקשרים קרובים. למשל, במחקר אורך מצאו הדסון, פריילי, ויקרי וברומבו (Hudson, Fraley, Vicary, & Brumbaugh, 2012) שכשאחד מבני הזוג עבר שינוי ברמת הביטחון, סביר היה שגם בן או בת הזוג שלו יעברו שינוי באותו כיוון.

דפוסי התקשרות ותפקוד הקשר הזוגי

מחקרים הראו באופן עקבי שאנשים בעלי התקשרות בטוחה יחסית נוטים יותר מאנשים בעלי התקשרות לא בטוחה לקיים קשרים שמתפקדים היטב — קשרים מספקים יותר, ממושכים יותר ועם פחות קונפליקטים. למשל, פיני ונולר (Feeney & Noller, 1992) מצאו שאצל בעלי התקשרות לא בטוחה הסבירות לפרידה מבן או בת הזוג הייתה גבוהה יותר מאשר אצל בעלי התקשרות בטוחה. בנוסף, בעלי התקשרות בטוחה מדווחים יותר על קשרים מספקים (למשל, Collins & Read, 1990), ונוטים יותר לתמוך בבני הזוג שלהם כשבני הזוג במצוקה (Simpson, Rholes, & Nelligan, 1992).

האם חוויות הילדות מעצבות את ההתקשרות בבגרות?

רוב המחקר בשאלה הזאת הוא רטרוספקטיבי — כלומר, הוא נשען על דיווחים של מבוגרים על מה שהם זוכרים מחוויות הילדות שלהם. מחקרים כאלה מצביעים על כך שמבוגרים בעלי התקשרות בטוחה נוטים יותר לתאר את חוויות הילדות המוקדמת שלהם עם הוריהם כתומכות, אוהבות ומיטיבות (Hazan & Shaver, 1987). הולכים ומצטברים גם מחקרי אורך שמדגימים קשרים פרוספקטיביים בין חוויות התקשרות מוקדמות לסגנונות ההתקשרות בבגרות או לתפקוד הבין-אישי בבגרות. למשל, פריילי, רויסמן, בות'-לפורס, אוון והולנד (Fraley, Roisman, Booth-LaForce, Owen, & Holland, 2013) מצאו, במדגם של יותר מ-700 אנשים שנחקרו מינקות עד בגרות, שרגישות האם לאורך ההתפתחות ניבאה פרוספקטיבית ביטחון בהתקשרות בגיל 18. סימפסון, קולינס, טראן והיידון (Simpson, Collins, Tran, & Haydon, 2007) מצאו שביטחון בהתקשרות, כפי שנמדד בינקות במצב הזר, ניבא כשירות חברתית בקרב בני גילם בכיתות א'–ג', שבתורה ניבאה את איכות קשרי החברות בגיל 16, שבתורה ניבאה את הביטוי של רגשות חיוביים ושליליים בקשרים הזוגיים שלהם בבגרות, בגיל 20–23.

ממצאים כאלה עלולים להוביל בקלות להנחה המוטעית שחוויות מוקדמות "קובעות" את התוצאות המאוחרות. חשוב להבהיר: תיאורטיקנים של ההתקשרות מניחים שהקשר בין חוויות מוקדמות לתוצאות מאוחרות יותר הוא הסתברותי, לא דטרמיניסטי. ההנחה היא שחוויות של תמיכה והיענות מצד דמויות מטפלות בתחילת החיים מניחות את היסודות להתפתחות חברתית חיובית. אבל אין זה אומר שדפוסי ההתקשרות חקוקים בסלע. בקיצור, גם אם חוויותיו המוקדמות של אדם היו רחוקות מלהיות מיטביות, לפי תיאוריית ההתקשרות אותו אדם יכול לפתח קשרים שמתפקדים היטב בבגרות באמצעות שורה של חוויות מתקנות — ובהן קשרים עם אחים ואחיות, בני משפחה אחרים, מורים וחברים קרובים. נכון יותר לראות בביטחון בהתקשרות את התוצר המצטבר של היסטוריית ההתקשרות של האדם, ולא השתקפות של חוויותיו המוקדמות בלבד. החוויות המוקדמות האלה נחשבות חשובות לא כי הן קובעות את גורלו של האדם, אלא כי הן מהוות את הבסיס לחוויות שבאות אחריהן.

מונחים

מערכת ההתקשרות ההתנהגותית מערכת מוטיבציונית שנבררה במהלך האבולוציה כדי לשמור על קרבה בין ילדים צעירים לדמות ההתקשרות העיקרית שלהם.

התנהגויות התקשרות התנהגויות ואיתותים שמושכים את תשומת הלב של דמות ההתקשרות העיקרית, ותפקידם למנוע פרידה ממנה או להשיב את הקרבה אליה (למשל, בכי, היצמדות).

דמות התקשרות מי שמשמש לאדם חוף מבטחים ובסיס בטוח עיקריים. בילדות, דמות ההתקשרות של האדם היא לעיתים קרובות אחד ההורים. בבגרות, דמות ההתקשרות היא לעיתים קרובות בן או בת הזוג.

דפוסי התקשרות (נקראים גם "סגנונות התקשרות" או "אוריינטציות התקשרות") הבדלים בין-אישיים במידת הביטחון (לעומת חוסר הביטחון) שבה אנשים חושבים, מרגישים ומתנהגים בקשרי התקשרות.

המצב הזר מטלת מעבדה שבה מפרידים לזמן קצר בין תינוקות לדמויות המטפלות העיקריות שלהם ואז מפגישים אותם מחדש, כדרך לחקור הבדלים בין-אישיים בהתנהגות ההתקשרות.

מקורות

• Ainsworth, M. D. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of attachment. Hillsdale, NJ: Erlbaum.
• Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment. New York, NY: Basic Books
• Chappell, K. D., & Davis, K. E. (1998). Attachment, partner choice, and perception of romantic partners: An experimental test of the attachment-security hypothesis. Personal Relationships, 5, 327–342.
• Collins, N., & Read, S. (1990). Adult attachment, working models and relationship quality in dating couples. Journal of Personality and Social Psychology, 58, 644-663.
• Feeney, J. A., & Noller, P. (1992). Attachment style and romantic love: Relationship dissolution. Australian Journal of Psychology, 44, 69–74.
• Fraley, R. C., Roisman, G. I., Booth-LaForce, C., Owen, M. T., & Holland, A. S. (2013). Interpersonal and genetic origins of adult attachment styles: A longitudinal study from infancy to early adulthood. Journal of Personality and Social Psychology, 104, 8817-838.
• Frazier, P. A, Byer, A. L., Fischer, A. R., Wright, D. M., & DeBord, K. A. (1996). Adult attachment style and partner choice: Correlational and experimental findings. Personal Relationships, 3, 117–136.
• Grossmann, K., Grossmann, K. E., Spangler, G., Suess, G., & Unzner, L. (1985). Maternal sensitivity and newborns orientation responses as related to quality of attachment in northern Germany. Monographs of the Society for Research in Child Development, 50(1-2), 233–256.
• Harlow, H. F. (1958). The nature of love. American Psychologist, 13, 673–685.
• Hazan, C., & Shaver, P. R. (1987). Romantic love conceptualized as an attachment process. Journal of Personality and Social Psychology, 52, 511-524.
• Hudson, N. W., Fraley, R. C., Vicary, A. M., & Brumbaugh, C. C. (2012). Attachment coregulation: A longitudinal investigation of the coordination in romantic partners’ attachment styles. Manuscript under review.
• McClure, M. J., Lydon., J. E., Baccus, J., & Baldwin, M. W. (2010). A signal detection analysis of the anxiously attached at speed-dating: Being unpopular is only the first part of the problem. Personality and Social Psychology Bulletin, 36, 1024–1036.
• Oldmeadow, J. A., Quinn, S., & Kowert, R. (2013). Attachment style, social skills, and Facebook use amongst adults. Computers in Human Behavior, 28, 1142–1149.
• Simpson, J. A., Collins, W. A., Tran, S., & Haydon, K. C. (2007). Attachment and the experience and expression of emotions in adult romantic relationships: A developmental perspective. Journal of Personality and Social Psychology, 92, 355–367.
• Simpson, J. A., Rholes, W. S., & Nelligan, J. S. (1992). Support seeking and support giving within couples in an anxiety-provoking situation. Journal of Personality and Social Psychology, 62, 434–446.
• Weinfield, N. S., Sroufe, L. A., Egeland, B., Carlson, E. A. (2008). Individual differences in infant-caregiver attachment: Conceptual and empirical aspects of security. In J. Cassidy & P. R. Shaver (Eds.), Handbook of attachment: Theory, research, and clinical applications (2nd ed., pp. 78–101). New York, NY: Guilford Press.
• van den Boom, D. C. (1994). The influence of temperament and mothering on attachment and exploration: An experimental manipulation of sensitive responsiveness among lower-class mothers with irritable infants. Child Development, 65, 1457–1477.

טקסטים קשורים

• ילדים ואבל

  NCI

• אבל ואובדן

  NCI

• טיפול פסיכולוגי

  NIMH