ילדים ואבל
טקסט של המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI) על אבל אצל ילדים: במה האבל של ילדים שונה משל מבוגרים, מה משפיע על ההתמודדות שלהם, איך ילדים בכל גיל מבינים את המוות ומבטאים את האבל, מהן שלוש הדאגות השכיחות שלהם, ואיך לדבר איתם על המוות ולשתף אותם בטקסי האבל. בסוף הטקסט רשימת ספרים וסרטונים באנגלית.
הטקסט הזה נכתב במכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI) עבור אנשים שמתמודדים עם סרטן ועבור בני משפחותיהם. רובו נכון לאבל אחרי כל מוות, והמקומות שבהם הוא מדבר על סרטן נשארו כמו שנכתבו.
נקודות עיקריות
- חוויית האבל של ילדים שונה מזו של מבוגרים.
- כמה גורמים יכולים להשפיע על הדרך שבה ילדים מתמודדים עם אבל.
- האופן שבו ילדים מבינים את המוות ואת מה שקורה סביבו תלוי בגיל ובשלב ההתפתחותי שלהם.
- לילדים שמתמודדים עם אובדן יש שלוש דאגות שכיחות בנוגע למוות.
- האם אני גרמתי למוות?
- האם זה יקרה גם לי?
- מי יטפל בי?
- שיחה כנה על המוות ושיתוף הילדים בטקסים עשויים לעזור להם להתמודד עם האובדן.
- הסבירו את המוות וענו על שאלות.
- השתמשו במילים הנכונות.
- שתפו את הילדים בתכנון טקסי האבל ובטקסים עצמם.
- יש ספרים וחומרים אחרים על עזרה לילדים אבלים.
חוויית האבל של ילדים שונה מזו של מבוגרים
ילדים לא מגיבים לאובדן כמו מבוגרים. אלה כמה מההבדלים:
- האבל של ילדים בא לידי ביטוי מדי פעם ולזמן קצר. ילדים אבלים יכולים להיות עצובים ברגע אחד ולשחק ברגע הבא. לעיתים קרובות המשפחה חושבת שהילדים לא מבינים את האובדן, או שהתגברו עליו מהר. בדרך כלל שני הדברים לא נכונים: הנפש של ילדים מגינה עליהם מפני מה שהם לא מסוגלים להתמודד איתו.
- תהליך האבל עשוי להימשך גם כשהילדים גדלים. ילדים חוזרים אל האובדן שוב ושוב, במיוחד בזמנים חשובים, כמו יציאה למחנה קיץ, סיום בית הספר, חתונה או הולדת ילדים.
- ילדים אבלים לא בהכרח מראים את הרגשות שלהם בפתיחות כמו מבוגרים. הם עשויים לשקוע מיד בפעילות במקום להסתגר או להביע את האבל.
- ילדים לא מסוגלים לעבד את המחשבות והרגשות שלהם באופן מלא כמו מבוגרים, וייתכן שיתקשו לבטא במילים את הרגשות שלהם בנוגע לאבל. רגשות חזקים של כעס ופחד מהמוות או מכך שיישארו לבד עלולים לבוא לידי ביטוי בהתנהגות של ילדים אבלים. ילדים משחקים לעיתים קרובות משחקים שעוסקים במוות כדרך לעבד את הרגשות והדאגות שלהם. המשחקים האלה נותנים לילדים דרך בטוחה לבטא את הרגשות שלהם.
- מבוגרים אבלים עשויים להסתגר ולא לדבר עם אנשים אחרים על האובדן; ילדים, לעומת זאת, מדברים לעיתים קרובות עם האנשים שסביבם (אפילו עם זרים) כדי לראות איך הם מגיבים וללמוד מהם איך הם עצמם צריכים להגיב לאובדן.
- ילדים עשויים לשאול שאלות מבלבלות, כמו "אני יודע שסבא מת, אבל מתי הוא יחזור הביתה?" זו דרך לבחון את המציאות ולוודא שהסיפור על המוות לא השתנה.
כמה גורמים יכולים להשפיע על הדרך שבה ילדים מתמודדים עם אבל
אף שהאבל שונה מילד לילד, יש כמה גורמים שיכולים להשפיע על תהליך האבל של ילדים:
- הגיל והשלב ההתפתחותי שלהם.
- האישיות שלהם.
- ניסיון קודם עם מוות.
- הקשר שלהם עם הנפטר או הנפטרת.
- הסביבה שלהם.
- סיבת המוות.
- הדרך שבה הם מתנהגים ומתקשרים בתוך המשפחה.
- מידת היציבות של חיי המשפחה אחרי האובדן.
- איך ממשיכים לטפל בהם.
- האם נותנים להם הזדמנות לשתף ולהביע רגשות וזיכרונות.
- איך ההורים מתמודדים עם לחץ.
- האם יש להם קשרים מתמשכים עם מבוגרים אחרים.
האופן שבו ילדים מבינים את המוות ואת מה שקורה סביבו תלוי בגיל ובשלב ההתפתחותי שלהם
תינוקות
תינוקות לא מבינים את המוות, אבל תחושות של אובדן ושל פרידה הן חלק מהמודעות שלהם למוות. ילדים שהופרדו מאימם עשויים להיות איטיים ושקטים, לא להגיב לחיוך או לקול רך, לסבול מתסמינים גופניים (כמו ירידה במשקל) ולישון פחות.
גיל 2–3
ילדים בגיל הזה מתבלבלים לעיתים קרובות בין מוות לשינה, ועשויים לחוש חרדה כבר בגיל 3. הם עשויים להפסיק לדבר ולהיראות במצוקה באופן כללי.
גיל 3–6
בגיל הזה ילדים רואים במוות סוג של שינה: האדם חי, אבל רק באופן מוגבל. הילדים לא מסוגלים להפריד לגמרי בין מוות לחיים. הם עשויים לחשוב שהאדם עדיין חי, גם אם נקבר. הם עשויים לשאול שאלות על הנפטר (למשל, איך הוא אוכל, הולך לשירותים, נושם או משחק?). ילדים קטנים יודעים שהמוות הוא דבר גופני, אבל חושבים שהוא לא סופי.
המחשבה של ילדים על המוות עשויה להיות כרוכה ב"חשיבה מאגית". למשל, הם עשויים לחשוב שהמחשבות שלהם יכולות לגרום לאדם אחר לחלות או למות.
ילדים אבלים מתחת לגיל 5 עשויים להתקשות באכילה, בשינה ובשליטה בסוגרים.
גיל 6–9
ילדים בגיל הזה מגלים לעיתים קרובות סקרנות רבה בנוגע למוות, ועשויים לשאול מה קורה לגוף אחרי המוות. הם חושבים על המוות כעל אדם או רוח נפרדים מהאדם שהיה חי — כמו שלד, רוח רפאים, מלאך או מפלצת. הם עשויים לראות את המוות כסופי ומפחיד, אבל כמשהו שקורה בעיקר לאנשים זקנים (ולא להם עצמם).
ילדים אבלים עלולים לפתח פחד מבית הספר, לסבול מבעיות למידה, לגלות התנהגות אנטי-חברתית או תוקפנית, או לדאוג יתר על המידה לבריאות שלהם ולהתלונן על תסמינים מדומים. ילדים בגיל הזה עשויים להסתגר, או לחלופין להיות תלותיים ונצמדים יותר מדי.
בנים עשויים להיות תוקפניים והרסניים יותר (למשל, התנהגות בעייתית בבית הספר), במקום להראות את העצב שלהם בגלוי.
כשאחד ההורים מת, ילדים עלולים להרגיש שגם ההורה שנפטר וגם ההורה שנשאר בחיים נטשו אותם, כי האבל של ההורה שנשאר עלול למנוע ממנו לתמוך בהם רגשית.
גיל 9 ומעלה
ילדים בגיל 9 ומעלה יודעים שאי אפשר להימנע מהמוות, ולא רואים בו עונש. עד גיל 12 הם כבר רואים את המוות כסופי וכמשהו שקורה לכולם.
אבל ושלבי התפתחות
| גיל | תפיסת המוות | ביטויי אבל |
|---|---|---|
| 0–2 | עדיין לא מסוגלים להבין את המוות. הפרידה מהאם גורמת לשינויים. |
שקט, רגזנות, ירידה בפעילות, שינה לקויה וירידה במשקל. |
| 2–6 | המוות הוא כמו שינה. האדם שמת ממשיך לחיות ולתפקד במובנים מסוימים. המוות לא סופי. האדם שמת יכול לחזור לחיים. |
שואלים שאלות רבות (איך היא הולכת לשירותים? איך הוא אוכל?). בעיות באכילה, בשינה ובשליטה בסוגרים. פחד להישאר לבד. התקפי זעם. "חשיבה מאגית" (האם חשבתי או עשיתי משהו שגרם למוות? כמו כשאמרתי "אני שונא אותך, הלוואי שתמות"?). |
| 6–9 | חושבים על המוות כעל אדם או רוח (שלד, רוח רפאים או מפלצת). המוות סופי ומפחיד. המוות קורה לאחרים, אבל לי הוא לא יקרה. |
סקרנות בנוגע למוות. שואלים שאלות ספציפיות. עשויים לפחד מבית הספר. עשויים להתנהג בתוקפנות (במיוחד בנים). דאגה ממחלות מדומות. עשויים להרגיש נטושים. |
| 9 ומעלה | כולם ימותו. המוות סופי. גם אני אמות. |
רגשות חזקים, תחושות אשמה, כעס, בושה. חרדה מוגברת מהמוות של עצמם. תנודות במצב הרוח. פחד מדחייה; רצון לא להיות שונים מבני הגיל. שינויים בהרגלי האכילה. קשיי שינה. התנהגות רגרסיבית (אובדן עניין בפעילויות מחוץ לבית). התנהגות אימפולסיבית. תחושת אשמה על כך שנשארו בחיים (במיוחד אחרי מותם של אח, אחות או ילד בן גילם). |
לילדים שמתמודדים עם אובדן יש שלוש דאגות שכיחות בנוגע למוות
האם אני גרמתי למוות?
ילדים חושבים לעיתים קרובות שיש להם "כוחות קסם". אם אימא מתעצבנת ואומרת "אתה עוד תהרוג אותי", ואחר כך מתה, הילד או הילדה שלה עלולים לתהות אם הם גרמו למותה. דבר דומה קורה כשילדים רבים: אחד מהם עלול לומר (או לחשוב) "הלוואי שתמות". אם אותו ילד מת, הילד שנשאר בחיים עלול לחשוב שהמחשבות האלה גרמו למוות.
האם זה יקרה גם לי?
מותו של ילד אחר עלול להיות קשה מאוד לילדים. אם הילד או הילדה חושבים שאפשר היה למנוע את המוות — שהורה, או רופא או רופאה, יכלו למנוע אותו — הם עלולים לחשוש שגם הם עלולים למות.
מי יטפל בי?
ילדים תלויים בהורים ובמבוגרים אחרים שיטפלו בהם, ולכן ילד או ילדה אבלים עלולים לתהות מי יטפל בהם אחרי שאדם חשוב להם מת.
שיחה כנה על המוות ושיתוף הילדים בטקסים עשויים לעזור להם להתמודד עם האובדן
הסבירו את המוות וענו על שאלות
שיחה על המוות עוזרת לילדים ללמוד להתמודד עם אובדן. כשאתם מדברים עם ילדים על המוות, תארו אותו בפשטות. כל ילד וילדה צריכים לשמוע את האמת, בפירוט המלא ביותר שהם מסוגלים להבין. ענו על שאלות בדרך שהילדים יכולים להבין.
ילדים דואגים לעיתים קרובות שגם הם ימותו, או שההורה שנשאר בחיים יעזוב אותם. אמרו להם שהם יהיו מוגנים ושיטפלו בהם.
השתמשו במילים הנכונות
כשאתם מדברים עם ילדים על המוות, שלבו בדבריכם את המילים הנכונות, כמו "סרטן", "מת" ו"מוות". ביטויים אחרים, כמו "הוא הלך לעולמו", "הוא ישן" או "איבדנו אותו", עלולים לבלבל ילדים.
שתפו את הילדים בתכנון טקסי האבל ובטקסים עצמם
כשמישהו מת, ילדים עשויים להרגיש טוב יותר אם משתפים אותם בתכנון טקסי האבל ובטקסים עצמם. האירועים האלה עוזרים לילדים לזכור את האדם הקרוב להם. עודדו ילדים להשתתף כשהם מרגישים בנוח, ואל תכפו עליהם. לפני שילדים הולכים להלוויה, לניחום אבלים או לטקס זיכרון, הסבירו להם בפירוט מה עומד לקרות שם. מבוגר מוכר או בן משפחה יכול לעזור בזה אם האבל של ההורה שנשאר בחיים לא מאפשר לו.
יש ספרים וחומרים אחרים על עזרה לילדים אבלים
הספרים והסרטונים האלה עשויים לעזור בכל הנוגע לילדים אבלים:
- Worden JW: Children and Grief: When a Parent Dies. New York, NY: The Guilford Press, 1996.
- Doka KJ, ed.: Children Mourning, Mourning Children. Washington, DC: Hospice Foundation of America, 1995.
- Wass H, Corr CA: Childhood and Death. Washington, DC: Hemisphere Publishing Corporation, 1984.
- Corr CA, McNeil JN: Adolescence and Death. New York, NY: Springer Publishing Company, 1986.
- Corr CA, Nabe CM, Corr DM: Death and Dying, Life and Living. 2nd ed., Pacific Grove: Brooks/Cole Publishing Company, 1997.
- Grollman EA: Talking About Death: A Dialogue Between Parent and Child. 3rd ed., Boston, MA: Beacon Press, 1990.
- Schaefer D, Lyons C: How Do We Tell the Children? Helping Children Understand and Cope When Someone Dies. New York, NY: Newmarket Press, 1988.
- Wolfelt A: Helping Children Cope with Grief. Muncie: Accelerated Development, 1983.
- Walker A: To Hell with Dying. San Diego, CA: Harcourt Brace Jovanovich, 1988.
- Williams M: Velveteen Rabbit. Garden City: Doubleday, 1922. (יצא בעברית: "ארנב הקטיפה או: איך צעצועים נעשים אמיתיים", תרגום: מירה פירון, הוצאת טל-מאי)
- Viorst J: The Tenth Good Thing About Barney. New York, NY: Atheneum, 1971.
- Tiffault BW: A Quilt for Elizabeth. Omaha, NE: Centering Corporation, 1992.
- Levine JR: Forever in My Heart: a Story to Help Children Participate in Life as a Parent Dies. Burnsville, NC: Mountain Rainbow Publications, 1992.
- Knoderer K: Memory Book: a Special Way to Remember Someone You Love. Warminster, PA: Mar-Co Products, 1995.
- de Paola T: Nana Upstairs and Nana Downstairs. New York, NY: GP Putnam’s Sons, 1973.