לחץ ודרכי התמודדותניהול בעיות פלוס (PM+)
מיומנויות עזרה בסיסיות
פרק 3 של מדריך ניהול בעיות פלוס (PM+) של ארגון הבריאות העולמי (WHO): מיומנויות עזרה בסיסיות שהמסייעים משתמשים בהן בכל שיחה עם המטופלים — סודיות, הבעת אכפתיות, מיומנויות לא מילוליות, שבח על הפתיחות, תיקוף, להניח בצד את הערכים האישיים ומתן עצות — ולמה לשים לב בקשר בין המטופל למסייע: תפקיד המסייע, מטופלים מהססים, מגע פיזי, מקום המפגשים, והתמודדות המסייעים עם המצוקה של עצמם. בסוף הפרק: מצבים מאתגרים — תקיפה מינית וחוויות טראומטיות אינטימיות אחרות, ואזורי סכסוך.
| למידה: מה תלמדו בפרק הזה? | מפגש: לאיזה מפגש הפרק הזה קשור? | דפי עבודה: אילו דפי עבודה קשורים לפרק הזה? |
|---|---|---|
| • איך להשתמש במיומנויות עזרה בסיסיות כדי לבנות עם המטופלים שלכם קשר טוב שמבוסס על אמון • למה לשים לב בקשר בין המטופל למסייע • איך להתמודד עם בעיות קשות שהמטופלים עלולים להגיע איתן |
• אתם משתמשים במיומנויות האלה בכל פעם שאתם מדברים עם המטופלים שלכם | • אין |
לפני שנעבור לאסטרטגיות הספציפיות של PM+, נדון במיומנויות עזרה בסיסיות, שמתמקדות בתקשורת במפגשים ובבניית קשר עם המטופל או המטופלת. בניית קשר שמבוסס על אמון וכבוד חיונית לכל סוג של תמיכה פסיכולוגית. למעשה, מיומנויות העזרה הבסיסיות האלה הן התשתית של PM+. אם לא תשתמשו במיומנויות האלה באופן עקבי, סביר להניח שהאסטרטגיות הפורמליות של PM+ לא יצליחו.
כבוד למטופלים
עליכם לרצות באמת לעזור למטופלים, להיות פתוחים לרעיונות חדשים ולהיות מעוניינים להקשיב לאנשים אחרים. באופן כללי, העזרה צריכה תמיד להינתן בדרך ששומרת על כבוד האדם, שהיא רגישה ומותאמת מבחינה תרבותית, ושאין בה אפליה על רקע גזע, צבע עור, מגדר, גיל, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני, ילידי או חברתי, רכוש, נטייה מינית, לידה או מעמד אחר. הגישות האלה חשובות לבניית הקשר עם המטופלים שלכם. בלי קשר טוב, סביר להניח שההתערבות לא תועיל להם.
הבנה של תרבות, מגדר ושפה
לפני שתתחילו לראות מטופלים, חשוב שתכירו היטב את התרבויות המקומיות שבהן תעבדו. בדרך כלל זו לא בעיה גדולה אם אתם עצמכם מהקהילה המקומית או שיש לכם רקע תרבותי דומה. ובכל זאת, בתוך מדינות, אזורים וקהילות יכולים להיות הבדלים עצומים. כל חברה היא מורכבת: יש בה קבוצות תרבותיות והשפעות רבות, וייתכן שלא תמיד תכירו כל תרבות. חשוב להכיר גם תפקידי מגדר וציפיות מגדריות, וגם אמונות ומנהגים דתיים שונים של המטופלים שלכם. לפעמים תצטרכו ללמוד עוד על מערכת האמונות התרבותית של אדם מסוים. אפשר לעשות את זה אם שואלים את המטופלים על האמונות שלהם ועל המנהגים של הקבוצה, הדת או התרבות שלהם. כששואלים את השאלות האלה, מביעים כבוד להבדלים האפשריים ומקטינים את הסיכוי לפגוע במטופלים או להחמיץ מידע חשוב.
ייתכנו גם מקרים שבהם תחליטו (בהדרכה) שחשוב לערער על אמונות או מנהגים תרבותיים מסוימים שברור שהם מזיקים (למשל "האונס הוא באשמת הקורבן", "מכות מגרשות את הרוח הרעה ומרפאות מחלת נפש"). צריך לעשות את זה ברגישות רבה מאוד, כדי שהמטופלים ירצו בכל זאת להמשיך בהתערבות.
יש מטופלים שירגישו בנוח יותר לעבוד עם מסייע או מסייעת בני אותו מגדר. במידת האפשר, דאגו לזה. אפשר גם להתחשב בשפה או בניב המועדפים על המטופלים. שוב, במידת האפשר, כדאי להתאים למטופלים מסייעים שמדברים בביטחון את השפה או הניב הרלוונטיים.
מיומנויות עזרה בסיסיות
כדי לטפח קשר בריא עם המטופלים, יש כמה תכונות ומיומנויות פסיכולוגיות שכדאי לכם לאמץ ולתרגל באופן קבוע. כשאתם קוראים את התיאור של המיומנויות האלה, נסו להיזכר בפעם שבה חבר קרוב או בן משפחה היה אסיר תודה על שיכול היה לדבר איתכם על בעיה שהייתה לו. סביר להניח שהשתמשתם בהרבה מהמיומנויות האלה בזמן שהקשבתם לו. המיומנויות האלה יכולות להיות טבעיות מאוד, והן מראות למטופלים שאתם מקשיבים ומוכנים לתמוך בהם.
א. סודיות
אמון וסודיות חשובים בקשר שלכם עם המטופלים. המטופלים צריכים לדעת שכשהם מדברים בפתיחות על דברים אישיים, המידע הזה יישאר סודי או פרטי. זה נכון במיוחד למי שחוו צורות אינטימיות של חוויה טראומטית, ועוד יותר כשיש סטיגמה סביב האירועים (למשל במקרה של תקיפה מינית). עם זאת, חשוב מאוד שהמטופלים יהיו מודעים גם לגבולות החוקיים של הסודיות הזאת. למשל, בהתאם לחוקי המדינה ולמערכות שירותי ההגנה והשירותים החברתיים הקיימות, ייתכן שתצטרכו להפר את הסודיות ולדווח לגורם או לרשות המתאימים כשנראה שמטופלים נמצאים בסיכון לשים קץ לחייהם או לפגוע במישהו אחר.7
הדרכה מתמשכת היא גבול נוסף לסודיות. במסגרת ההדרכה תדונו עם המדריך או המדריכה שלכם, ואולי גם עם צוות של מסייעים, בבעיות של המטופלים ובהתקדמות שלהם לאורך ההתערבות. ההדרכה עוזרת להגדיל ככל האפשר את ההשפעה החיובית של ההתערבות, ועליכם ליידע את המטופלים גם על הגבול הזה.
כחלק מהסודיות, חשוב שכל המידע על המטופלים (כמו תוצאות ההערכה שלהם והפרטים האישיים שלהם) יישמר במקום בטוח ונעול (למשל ארון תיוק).8 זה חשוב גם לנתוני ההערכה שנאספים בתחילת כל מפגש, מדי שבוע.
ב. הבעת אכפתיות
הבעת אכפתיות כלפי המטופלים היא מיומנות חשובה. נסו להבין, כמיטב יכולתכם, את המצב של המטופלים, כולל מה שהם מרגישים. מצד שני, חשוב גם שלא תהיו מעורבים יותר מדי ברגשות של המטופלים ולא תיקחו אותם על עצמכם כאילו היו שלכם. זה עלול לגרום לכם להרגיש לחוצים ועמוסים מדי בעבודה.
משפטים שמביעים אכפתיות:
- נשמע שזה היה מאתגר מאוד, מצער או מפחיד (וכדומה) בשבילכם.
- אני רואה על הפנים שלכם כמה זה כאב לכם.
- עברתם הרבה קשיים.
- עברתם הרבה.
- נשמע כמה עצוב או מפחיד זה היה בשבילכם.
ג. מיומנויות לא מילוליות
גם מיומנויות לא מילוליות מעבירות למטופלים את המסר שאתם מקשיבים להם, והן יכולות להיות גם דרך להביע אכפתיות. הן כוללות קשר עין והנהון שמתאימים לתרבות, וברוב התרבויות גם שמירה על יציבה פתוחה (למשל להימנע משילוב ידיים, מישיבה נוקשה או מהפניית הגוף מהמטופלים). לפעמים הבעת רגשות שדומים לרגשות של המטופלים מראה שאתם שומעים את מה שהם אומרים. זה יכול להיות, למשל, הבעת עצב בפנים כשהם מביעים עצב (כי עיניהם דומעות). אפשר גם להשתמש בסימנים מילוליים קצרים שמראים שאתם מקשיבים, כמו "אהה", "בסדר", "הבנתי" ו"מממ". חשוב לזכור שבכל מה שנאמר כאן יכולים להיות הבדלים תרבותיים גדולים.
ד. שבח על הפתיחות
כדי לעזור למטופלים להרגיש בנוח לדבר על נושאים אישיים, קשים או מביכים, נסו להודות להם, ואפילו לשבח אותם באמת ובתמים, על הפתיחות שלהם. לאורך ההתערבות אפשר לשבח גם את המאמצים של המטופלים לתרגל את האסטרטגיות של PM+ ולהשתפר.
כמה דוגמאות:
- תודה שסיפרתם לי את זה.
- הייתם אמיצים מאוד כששיתפתם אותי ברגשות כל כך אישיים.
- גם אם היה לכם קשה לדבר איתי על זה, לדעתי זה יעזור מאוד להחלמה שלכם.
- אני רואה שאתם באמת משתדלים לתרגל "התמודדות עם לחץ" באופן קבוע.
- השתמשו בפתגמים מקומיים, למשל: כשמשתפים במה שעל הלב, השמחה מוכפלת והצער מתחלק לשניים.
ה. תיקוף
מטופלים רבים יתביישו לדבר על הבעיות שלהם עם אדם זר. הם עלולים לחשוב שאף אחד אחר לא מרגיש כמוהם. הם עלולים גם לחשוב שדיבור על רגשות או על בעיות אישיות הוא סימן לכך שהם נעשים חולים, משוגעים או חלשים. יש מטופלים שאפילו יאשימו את עצמם על מה שהם מרגישים. חשוב שלאורך ההתערבות תעזרו למטופלים להפריך את המיתוסים האלה. אפשר לעשות את זה אם מנרמלים את הבעיות של המטופלים — עוזרים להם להבין שאנשים רבים אחרים חווים את אותן תגובות ואת אותם קשיים. זהו "תיקוף" של הבעיות שלהם, כלומר אתם נותנים להם להבין שהתגובות שלהם מובנות. זו גם דרך טובה מאוד להביע אכפתיות. עם זאת, אנחנו ממליצים שלא תגידו למטופלים שאתם יודעים מה הם עוברים. גם אם תנסו כך לתת תוקף לחוויה שלהם, זה עלול להשיג את ההפך, כי ייתכן שהמטופלים לא יאמינו לכם.
כמה דוגמאות לתיקוף:
- עברתם חוויה קשה מאוד, ולא מפתיע שאתם מרגישים לחוצים.
- מה שתיארתם עכשיו — הרבה אנשים מגיבים ככה במצבים כאלה.
- הרבה אנשים שעבדתי איתם תיארו הרגשה כזאת.
- התגובות שתיארתם נפוצות מאוד.
- לא מפתיע אותי שאתם כל כך מפחדים.
ו. להניח בצד את הערכים האישיים
להשתמש במיומנויות העזרה הבסיסיות האלה פירושו לכבד בכל עת את הערכים ואת האמונות האישיים של המטופלים. זה יכול להיות מאתגר, במיוחד כשאתם לא מסכימים עם הערכים או האמונות שלהם. אל תשפטו את המטופלים, לא משנה מה הם אומרים לכם. כלומר, אל תתנו לאמונות או לערכים האישיים שלכם להשפיע על האופן שבו אתם מגיבים למטופלים. ייתכן שהמטופלים מעולם לא חוו שמישהו פשוט מקשיב להם בלי לשפוט, וזה יכול לעזור להם מאוד לסמוך עליכם.
ז. מתן עצות
באופן כללי, אל תיתנו עצות למטופלים. מתן עצות שונה ממסירת מידע חשוב או מועיל למטופלים (למשל על שירותים משפטיים או על ארגונים קהילתיים אחרים שעשויים לעזור). מתן עצות פירושו להגיד למטופלים מה לעשות או מה לא לעשות (למשל: אל תדברי על זה עם בעלך).
כל המסייעים יתפתו מתישהו לתת עצות. זה פיתוי טבעי לגמרי. למשל, מטופלים שמרגישים חוסר תקווה עמוק ושניכרים אצלם סימני דיכאון עלולים להתקשות ליישם את האסטרטגיה "התמודדות עם בעיות", ובמיוחד לחשוב על פתרונות אפשריים לבעיות שלהם. יהיה מפתה מאוד לייעץ להם אילו פתרונות כדאי לנסות. אבל הימנעו ממתן עצות ישירות. אם המטופלים יסתמכו על העצות שלכם, סביר להניח שלא יוכלו להתמודד בעצמם עם הבעיות שלהם בעתיד, אחרי שיסיימו את התערבות PM+.
במצבים שבהם אתם מתפתים מאוד לתת עצה, אפשר לשאול את המטופלים מה הם היו מציעים או אומרים לחבר קרוב או לבן משפחה במצב דומה. למשל, מטופלים מסוגרים ומדוכאים מאוד אולי לא יחפשו תמיכה חברתית כי הם לא רוצים להכביד על אחרים. במקום לייעץ להם לבקש תמיכה ולהגיד להם שהמחשבות שלהם שליליות מדי, אפשר לשאול אותם: "מה הייתם אומרים לחבר קרוב או לבן משפחה שחושב אותו דבר? הייתם רוצים שיישאר לבד עם הבעיות שלו, או שיבקש מכם עזרה? והייתם מרגישים שזה מכביד עליכם?" שאלות מהסוג הזה יכולות לעזור למטופלים לחשוב על הדאגות ועל ההתנהגויות שלהם מנקודת מבט אחרת, בלי שתגידו להם ישירות לנהוג אחרת.
לכלל הזה על מתן עצות יש שני חריגים.
- כשאתם מעבירים PM+, תייעצו למטופלים להיות פעילים יותר, לחפש תמיכה חברתית ולתרגל התמודדות עם לחץ, כי האסטרטגיות האלה הן חלק מ-PM+.
- כשאתם מלמדים את האסטרטגיה "התמודדות עם בעיות", המטרה שלכם היא לעזור למטופלים להחליט עד כמה הפתרונות האפשריים מועילים להתמודדות עם הבעיה. בשלב הזה ייתכן שלמטופלים יהיו כמה פתרונות שברור שאינם מועילים (למשל פתרונות שפוגעים בבריאות הרגשית או הגופנית שלהם, מעשים מזיקים או לא חוקיים וכדומה). תצטרכו לעזור למטופלים לשקול אם הפתרונות מועילים או לא. כדי להניא את המטופלים מלהתמקד בפתרון לא מועיל, אפשר לשאול אותם מה היו מייעצים לחבר קרוב או לבן משפחה שיש לו בעיה דומה (למשל: "הייתם מייעצים לו להשתמש בפתרון הזה?"). אם המטופלים ממשיכים להתמקד בפתרון שברור שאינו מועיל (למשל להשתכר, לעשות משהו לא חוקי), אתם יכולים להיות ישירים ולהגדיר את הפתרונות האלה כלא מועילים. חשוב שתיתנו סיבות טובות לכך שהפתרון לא נחשב מועיל (כלומר, שתצביעו על ההשלכות הבעייתיות או המזיקות שלו), אבל הסיבות האלה לא צריכות להיות קשורות לערכים שלכם.
הקשר בין המטופל למסייע
א. תפקיד המסייע
יש אנשים שרואים בפנייה למסייע הודאה בחולשה. בגלל זה הם עלולים להתקשות להשתתף בהתערבות כולה או בחלקים ממנה. אחרים עלולים לראות בכם מישהו שדומה לרופא או למרפא מסורתי, ולצפות שאתם "תתקנו" אותם או "תרפאו" אותם. חשוב שלאורך כל PM+ תנרמלו את הרגשות של המטופלים וגם תסבירו להם מה התפקיד שלכם.
ב-PM+ אנחנו מעודדים אתכם להשוות את התפקיד שלכם לתפקיד של מורה (בסוף החלק הזה מובאות כמה מטפורות חלופיות).
מורים נותנים לתלמידים מידע ועוזרים להם ללמוד. אבל מורים לא יכולים לגשת למבחן במקום התלמידים או להגיד להם מה לכתוב. הם יכולים רק לעזור להם להתכונן למבחן כמיטב יכולתם. התלמידים הם שצריכים להקשיב בכיתה וללמוד כדי להצליח במבחן. האחריות בסופו של דבר היא שלהם. אתם אמנם מבוגרים, אבל גם בקשר בינינו זה כך. אני אלמד אתכם כמה אסטרטגיות חשובות ומועילות, אבל בסופו של דבר אתם אחראים לתרגל את האסטרטגיות האלה. אני לא אוכל לעשות את זה במקומכם. אפשר להשוות את חיי היום-יום שלכם למבחן שילד ניגש אליו. אתם תהיו אחראים לכמה טוב תיישמו את האסטרטגיות בחיי היום-יום שלכם. ובכל זאת, אני אתמוך בכם ואעזור לכם להתכונן, כדי שתצליחו כמיטב יכולתכם.
באופן דומה, כדאי גם להדגיש באוזני המטופלים שבחדר יש שני "מומחים": אתם והם. אפשר להשתמש בדוגמה מותאמת למקום. אתם המומחים לרגשות, ואתם יודעים איך לזהות פגיעה ברווחה הרגשית ואיך לצמצם אותה. המטופלים הם המומחים לחיים שלהם, שאתם יודעים עליהם רק מעט. הם גם המומחים לסוג הבעיה המסוים שלהם ולאופן שבו היא משפיעה על החיים שלהם. המטרה היא לחבר בין שני סוגי המומחיות. זה חשוב לבניית הביטחון של המטופלים ולהפרכת המיתוס שהתפקיד שלכם הוא "לתקן" את הבעיות שלהם.
מטפורות חלופיות להסבר הקשר בין המסייע למטופל
- מטפורת החינוך למבוגרים: PM+ דומה ללימוד מיומנות חדשה למבוגרים, כמו שימוש בציוד חקלאי חדש או בטכניקה חדשה. המורים נותנים את כל המידע כדי שהחניכים יוכלו להשתמש בציוד החדש או באסטרטגיה החדשה. אבל החניכים הם שיצטרכו להפעיל את הציוד החדש או ליישם את האסטרטגיה החדשה באדמה שלהם, בלי שהמורים יהיו שם.
- מטפורה רפואית: אף שהרופאים עושים הרבה כדי לעזור לרפא מחלה גופנית כשהם נותנים המלצות לטיפול, החולים הם שאחראים בסופו של דבר להחלמה שלהם. הם צריכים לפעול לפי המלצות הטיפול, שיכולות לכלול הימנעות מסוגי מזון מסוימים, נטילת תרופות או שימוש במשחות שונות. הרופאים לא עושים את הדברים האלה במקום החולים, אלא מלמדים אותם איך לפעול לפי ההמלצות האלה בדרך הטובה ביותר, ותומכים בהם. כך גם עם מסייעים. אפשר להסביר: "אתן לכם כמה המלצות לשיפור הרווחה הרגשית ומצב החיים שלכם, ואדריך אתכם ואתמוך בכם ביישום האסטרטגיות האלה, אבל אתם אחראים לתרגל אותן וליישם אותן בחיי היום-יום שלכם."
- מטפורת המאמן בספורט: תפקיד המאמנים הוא ללמד את הספורטאים ולתמוך בתוכנית האימונים שלהם. אבל המאמנים לא רצים במרוץ במקום הספורטאים. הספורטאים אחראים לפעול לפי ההנחיות והעצות של המאמנים בנוגע לאימונים. כך גם הקשר ביניכם ובין המטופלים. התפקיד שלכם הוא ללמד את המטופלים את האסטרטגיות ולאמן אותם בזמן שהם מתרגלים אותן בחיים האמיתיים. אבל בסופו של דבר המטופלים הם שחייבים להשתמש בהן בחיי היום-יום שלהם. אתם לא יכולים לעשות את זה במקומם.
ב. מטופלים מהססים
יש מטופלים שבהתחלה יהססו לדבר איתכם. לכך יכולות להיות סיבות שונות, למשל:
- חוסר אמון;
- טאבו על בעיות נפשיות;
- ייעוץ פסיכולוגי שאינו מוכר בתרבות;
- חוסר הבנה או תפיסות שגויות לגבי מה זה בעצם PM+;
- חוסר הבנה של התפקיד שלכם כמסייעים;
- בן משפחה שהכריח אותם להגיע ל-PM+;
- מבוכה בגלל החוויות שעברו;
- מבוכה בגלל האופן שבו הם מתמודדים עכשיו;
- סוגיות מגדריות, כמו שיחה על עניינים אישיים עם מישהו מהמין השני;
- נושאים מיניים שהם טאבו.
ייתכן שתגלו שעם הזמן, ועם שימוש עקבי במיומנויות העזרה שמתוארות כאן, מטופלים רבים יתחילו להירגע ולהיפתח. עם זאת, יש מטופלים שיישארו די מהססים או ביישנים. כמסייעים, חשוב שתדונו בזה עם המדריך או המדריכה שלכם. כבדו את העובדה שייתכן שהמטופלים לא מוכנים להיות פתוחים לגמרי בזמן שהם מקבלים PM+. ייתכן שיש לכך סיבות לא ידועות, ואולי לעולם לא תדעו מהן. יכול להיות קצת מאתגר לדבר עם המטופלים האלה, כי הם אולי לא ימסרו לכם הרבה מידע. אתם יכולים לעודד את המטופלים לדבר, בעדינות ובכבוד, אבל לעולם אל תלחצו עליהם. זה נכון במיוחד למטופלים שיש חשד שעברו תקיפה מינית או עינויים. חשוב שתראו נכונות ופתיחות להקשיב אם ירצו לשתף מידע פרטי על החוויות הקשות שעברו, אבל ההחלטה כולה בידיהם. אם מטופלים מסרבים להמשיך לדבר על נושא מסוים, כבדו את זה — זה חשוב לקשר שלכם איתם.
למשל, אפשר להגיד: אני רואה שקשה לכם לדבר על זה, ואני רוצה לכבד את זה. אבל אם תרצו לחזור ולדבר על הנושא הזה, חשוב לי שתדעו שאקשיב לכם בכל זמן.
ייתכן גם שתגלו שמטופלים נראים במצוקה רבה כשהם מדברים על נושא מסוים, אבל לא אמרו שהם לא רוצים לדבר עליו. במצב כזה אפשר להגיד להם שאם הם מעדיפים, לא חייבים להמשיך לדבר על הנושא הזה. יש מטופלים שעלולים לחשוב שמצפים מהם לעשות כל מה שאתם מציעים, כולל לדבר על נושאים רגישים ואישיים.
למשל, אפשר להגיד: נראה שאתם מאוד נסערים כשאתם מדברים על זה. אני מאוד רוצה להקשיב לסיפור שלכם ולעזור לכם לדבר עליו, אבל חשוב לי שתדעו שאתם יכולים להחליט על מה נדבר, ואם תצטרכו להפסיק בשלב כלשהו, או אם לא תרצו לדבר על חלק מסוים בסיפור, זה בסדר.
ג. מגע פיזי
בתרבויות מסוימות מגע פיזי, כמו הנחת יד על הברך של חבר כדי להביע תמיכה, מקובל מאוד. בתרבויות אחרות מגע פיזי אינו הולם. כדאי שתהיו מודעים להבדלים התרבותיים האלה ותנסו לכבד אותם. באופן כללי, אנחנו ממליצים שלא להשתמש במגע פיזי כדי להביע תמיכה ואכפתיות כלפי מטופלים. כך תימנעו מבעיות שנובעות מכך שמטופלים מפרשים את המגע לא נכון או מרגישים לא בנוח בעקבותיו.
ד. המקום
נסו למצוא מקום פרטי ונוח לקיום המפגשים עם המטופלים. אפשרו למטופלים לבקש מקום מסוים להיפגש בו. אם אין מקום כזה, דונו בכך עם המטופלים וסכמו איתם על פתרון אחר. ייתכן שתצטרכו להימנע מלדון בנושאים אינטימיים בפעמים שבהן לא תוכלו להבטיח פרטיות.
ה. התמודדות עם המצוקה שלכם
הקשבה לאנשים שחוו מצבי קושי רבים ועבודה איתם יכולות להיות מעייפות, ואצל חלק מהאנשים אפילו לעורר מצוקה. לא נדיר שמסייעים מרגישים שלשמוע שוב ושוב על מצבי קושי משפיע עליהם, ואפילו מציף אותם. כדי למנוע הצפה, או אפילו תחושות מצוקה חזקות מדי אצלכם עצמכם (למשל לחץ, מצב רוח ירוד, חרדה, כעס, חוסר תקווה וכדומה), כדאי לכם לשקול את הדברים האלה:
- דברו עם עמיתים ועם המדריך או המדריכה שלכם באופן קבוע.
- קבעו מספיק הפסקות בין מטופל למטופל (הפסקה יכולה לכלול שיחה עם עמיתים, קצת נשימה איטית או אסטרטגיה דומה אחרת להתמודדות עם לחץ, או פעילות מהנה).
- בקשו עזרה (למשל דברו עם המדריך או המדריכה) אם אתם במצוקה או אם אתם מגלים שהעבודה מטרידה אתכם כשאתם עוסקים בדברים אחרים (למשל מחשבות חוזרות ונשנות על מטופל מסוים כשאתם מנסים להירדם).
מצבים או הקשרים מאתגרים
1. תקיפה מינית וצורות אחרות של חוויה טראומטית אינטימית
עזרה לנפגעות ולנפגעי אלימות מינית, או לנפגעי צורות אחרות של מה שאנחנו מכנים כאן "צורות אינטימיות של חוויה טראומטית" (למשל אלימות מינית, עינויים ואלימות קשה במשפחה), דורשת רגישות יתרה, מארבע סיבות:
- ייתכן שהנפגעים אינם מוגנים, והחוויות עלולות לחזור על עצמן.
- החוויה הפסיכולוגית של אירועים כאלה היא בדרך כלל מאיימת או מזוויעה באופן קיצוני. הנפגעים עלולים לחוות דחק טראומטי ולנסות להימנע מתזכורות לאירוע.
- אירועים כאלה הם לעיתים קרובות פרטיים וטאבו מבחינה תרבותית, ולכן קשה לנפגעים לשתף בהם ולקבל תמיכה.
- נפגעים עלולים לספוג סטיגמה ודחייה מהמשפחה או מהקהילה אם ייוודע מה קרה להם.
כשאנשים שחוו צורות אחרות של מצבי קושי משתפים אתכם בחוויות שלהם, הם מרגישים לעיתים קרובות ש"נותנים תוקף" לחוויה שלהם (כלומר, אתם מראים שאתם מבינים שהתרחשה חוויה טראומטית). אבל אנשים שחוו צורות אינטימיות של חוויה טראומטית לא מקבלים את התיקוף הזה לעיתים קרובות מדי, כי הם לא מדברים על זה, לוחצים עליהם לשתוק או פשוט לא מאמינים להם. גרוע מזה, תחושת הכבוד שלהם נפגעת עוד יותר כשאנשים מתבדחים על מה שקרה להם או מאשימים אותם בכך. כל דחייה מצד בני משפחה או חברי קהילה צפויה לגרום סבל נוסף (למשל עוני). בחברות רבות המצב עלול להחמיר כשמטופלים מדברים בגלוי על אלימות מינית. לכן, כשמטופלים משתפים אתכם בסיפור של חוויה טראומטית אינטימית, הם מגלים בכך אומץ רב. אתם צריכים להגיב לזה ברגישות יתרה. חיוני שתשמרו על סודיות.
לנפגעות ולנפגעי אלימות מינית יש צרכים רבים. סביר להניח שיסבלו גם מבעיות חברתיות, משפטיות ומבעיות בריאות גופנית. ספרו להם על שירותים אחרים ועל מקורות תמיכה שנותנים מענה לצרכים האלה.9
המדריך הזה לא מציע אסטרטגיות פסיכותרפויטיות ייעודיות ממוקדות טראומה. במקום זאת הוא נותן לכם אסטרטגיות כלליות מועילות, שמסייעים שעברו הכשרה קצרה יכולים להעביר בבטחה. במקרים רבים האסטרטגיות הפסיכולוגיות הכלליות האלה אמורות לעזור למטופלים מאוד. במקרים אחרים, מטופלים שמגיעים עם הבעיות האלה יזדקקו לטיפולים מתקדמים שחורגים מהיקף המדריך הזה. ייתכן שמטופלים רבים לא יספרו לכם על האירועים האלה, בגלל האופי האישי של האירועים והסטיגמה שעלולה להיות קשורה בהם.
בכל פעם שמטופלים בוחרים לספר לכם על צורות אינטימיות של חוויה טראומטית, חשוב מאוד להראות נכונות ופתיחות לשמוע את הסיפור שלהם. כאמור, הסיבה לכך היא שלעיתים קרובות נמנעת ממטופלים ההזדמנות שהסיפור שלהם יישמע ויקבל תוקף. בקהילות רבות אנשים יאשימו אותם שלא בצדק באירועים שעברו, או יחשבו עליהם רעות בגללם.
כשמטופלים מדברים על צורות אינטימיות של חוויה טראומטית, חיוני שתראו אכפתיות אמיתית ותזכרו ליישם את כל אסטרטגיות העזרה הבסיסיות. עם זאת, אל תמהרו להציע מיד את אסטרטגיות ההתערבות. ייתכן שהמטופלים לא יחוו את זה כתיקוף. האסטרטגיות במדריך הזה עדיין רלוונטיות, אבל חשוב שתגלו כבוד, תקשיבו ותשבחו את המטופלים על האומץ שלהם לספר את הסיפור. אחת הדרכים לעשות את זה היא להאט את הקצב כשאתם מקשיבים לסיפור, ולהשתמש בכל מיומנויות העזרה הבסיסיות שתוארו קודם בפרק הזה. כשאתם חושבים שהמטופלים זכו להישמע בכבוד ושכבודם נשמר, תוכלו לעבור בהדרגה לתפקיד עזרה פעיל יותר וליישם את האסטרטגיות המתאימות שמוצעות במדריך הזה (למשל "התמודדות עם לחץ" וכדומה).
מה עליכם לעשות כשאתם חושבים שהמטופלים אולי עברו תקיפה מינית בעבר?
לפעמים מגיע אליכם מידע (למשל שמועות בקהילה) שמרמז שהמטופלים עברו תקיפה מינית. אבל המטופלים לא משתפים אתכם במידע הזה במפגש. זו דילמה מאתגרת מאוד. חשוב מאוד שלא תניחו מיד שהייתה תקיפה מינית. במצב כזה בקשו הדרכה.
כשאתם חושבים שאולי הייתה תקיפה מינית לאחרונה ואתם חוששים לביטחון המטופלים גם בהמשך, ייתכן שתחשבו שעדיף לשאול אותם על כך. אם תבחרו לשאול, חשוב מאוד שתעשו את זה בעדינות ובכבוד. למשל, אפשר להגיד: "יש משהו שהייתי רוצה לדבר איתכם עליו. אני בכלל לא רוצה לגרום לכם אי-נוחות או מבוכה. אבל יש לי דאגה לביטחון שלכם, ואני רוצה לוודא שאתם בסדר. ההחלטה אם לדבר איתי על זה או לא היא לגמרי שלכם, בסדר? בבקשה אל תרגישו לחץ לדבר על משהו שלא נוח לכם איתו. יש לי חשש שלאחרונה אנשים עשו לכם דברים בניגוד לרצונכם, ושאתם עדיין בסיכון שזה יקרה שוב. זה דבר שקורה להרבה נשים וגברים, וזו לא אשמתם שזה קורה. בשום אופן לא אשפוט אתכם אם זה קרה לכם. זכרו שמלבד המדריך שלי, לא אספר על זה לאף אחד אם זה קרה לכם. אבל אם זה קרה, ונוח לכם לדבר איתי על זה, הייתי רוצה לעודד אתכם לעשות את זה. כך אולי אוכל לעשות משהו כדי לעזור לכם לשמור על הביטחון שלכם או להתמודד עם זה שעברתם משהו כל כך מזוויע."
אם אתם חושבים שהתקיפה המינית לא התרחשה בעבר הקרוב (כלומר, היא קרתה לפני שנים), כנראה אין צורך שתעלו את זה עם המטופלים. עם זאת, אולי יעזור למטופלים לדעת שנוח לכם לדבר על הנושאים האלה בסודיות ובלי לשפוט. אם אתם חושבים שזה מתאים, אפשר להשתמש בדוגמאות כשאתם מתארים בעיה שכיחה (למשל ב"הבנת מצבי קושי") ואיך אסטרטגיה מסוימת עשויה להועיל (למשל "התמודדות עם לחץ" לחרדה). כשאתם נותנים דוגמאות, כדאי לבחור כאלה שקשורות לתקיפה מינית. זה עשוי לשדר למטופלים שנוח לכם לדבר על נושא קשה כל כך, שהוא גם טאבו. זה עשוי לעזור למטופלים להיפתח בפניכם בהמשך ולדבר על התקיפה המינית.
בכל מקרה, כבדו את ההחלטה של המטופלים לא לשתף מידע על תקיפה מינית, אם הם לא רוצים.
2. אזורי סכסוך
בקהילות שנמצאות באזורי סכסוך, אנשים רבים עלולים לפחד מכוחות הביטחון, מקבוצות אופוזיציה חמושות, מבעלי סמכות ולפעמים מאנשים אחרים בקהילה. במקרים מסוימים ייתכן שתבחינו שלמטופלים קשה לסמוך עליכם כמסייעים. ייתכן שלענות על שאלות ההערכה ילחיץ אותם מאוד. כבדו תמיד את ההחלטה של המטופלים לא להיפתח או לא למסור לכם פרטים אישיים. קחו בחשבון גם שהסיפור שלהם ישתנה עם הזמן. זה לא בגלל שהם משקרים לכם.
באזורי סכסוך חשוב מאוד לבנות אמון ולהשתמש במיומנויות העזרה הבסיסיות. ההדרכה תעזור לכם במיוחד כשאתם עובדים במצבים כאלה. ייתכן שיהיה צורך לדון במיוחד בדרך להציג את PM+ בקהילה וגם למטופלים.
בפרק הזה למדתם
- איך להתחשב בהבדלים תרבותיים, מגדריים ולשוניים בין מטופלים
- מיומנויות עזרה בסיסיות לבניית קשר חזק בין המסייע למטופל
- איך להתמודד עם בעיות ומצבים קשים ולהגיב להם
הערות
- זו סוגיה שצריך לשקול כשמתאימים את המדריך הזה להקשר המקומי.
- אחת הדרכים לשמור על סודיות המידע היא לא לרשום פרטים אישיים (שם המטופלים ופרטי הקשר שלהם) בטופסי ההערכה. במקום זאת, מזהים כל מטופל בטפסים האלה בקוד מיוחד. את כל הפרטים האישיים של המטופלים ואת הקוד המיוחד שלהם צריך לשמור במסמך נפרד. את המסמך הזה שמרו בנפרד ממידע ההערכה וההתערבות, במקום אחר (שונה) שצריך להיות נעול.
- ראו: הוועדה הקבועה הבין-סוכנותית (IASC) (2015). הנחיות לשילוב התערבויות בנושא אלימות מבוססת מגדר בפעולה הומניטרית (Guidelines for Integrating Gender-Based Violence Interventions in Humanitarian Action). Geneva: IASC.