הפרעות מצב רוח

לכולם יש מדי פעם מצב רוח ירוד או מרומם, אבל זה שונה מהפרעת מצב רוח כמו הפרעת דיכאון מז'ורי או הפרעה דו-קוטבית. הפרעות מצב רוח הן תקופות ממושכות של מצב רוח ירוד, אופורי או עצבני, שיחד עם תסמינים אחרים גורמות מצוקה משמעותית ומפריעות לחיי היומיום, ולעיתים קרובות מביאות לקשיים חברתיים ותעסוקתיים. במאמר הזה נתאר את הפרעות מצב הרוח העיקריות: את התסמינים שלהן, את שיעורי השכיחות הכלליים, ואיך ולמה השיעורים האלה נוטים להשתנות לפי גיל, מגדר ומוצא. נסקור גם גורמי סיכון ביולוגיים וסביבתיים שנמצאו מעורבים בהתפתחות ובמהלך של הפרעות מצב רוח, כמו תורשתיות ואירועי חיים מלחיצים. לבסוף נציג סקירה של הטיפולים בהפרעות מצב רוח — טיפולים שיעילותם הוכחה, וגם אפשרויות טיפול חדשות שנראות מבטיחות.

השחקנית ברוק שילדס פרסמה ספר זיכרונות בשם "ירד הגשם: המסע שלי דרך דיכאון אחרי לידה" (Down Came the Rain: My Journey through Postpartum Depression), ובו תיארה את ההתמודדות שלה עם דיכאון אחרי לידת בתה. אף שכאחת מכל 20 נשים חווה דיכאון אחרי לידה (American Psychiatric Association [APA], 2013), דיכאון אחרי לידה — שלאחרונה שונה שמו ל"דיכאון סביב הלידה" — עדיין כרוך בסטיגמה, בין השאר בגלל הציפייה הרווחת שהאימהות תהיה תקופה של שמחה גדולה. במאמר דעה בניו יורק טיימס חשפה שילדס שהמעבר לאימהות היה בשבילה חוויה מציפה מאוד. היא מתארת בחיות תחושה של "אסון" ושל "אימה" כלפי התינוקת שלה. אימהות נתפסת בדרך כלל כאירוע משמח, שאינו קשור בעצב ובחוסר תקווה, ולכן תגובה כזאת לתינוק שזה עתה נולד עלולה לזעזע את האם הטרייה וגם את הקרובים לה. תגובה כזאת עלולה גם לעורר באם בושה רבה, שבגללה היא נרתעת מלספר על החוויה שלה לאחרים, ובהם הרופאים שלה ובני המשפחה.

רגשות בושה אינם ייחודיים לדיכאון סביב הלידה. סטיגמה נלווית גם לסוגים אחרים של הפרעות דיכאון והפרעות דו-קוטביות, והיא אחת הסיבות לכך שאנשים עם ההפרעות האלה לא תמיד מקבלים את התמיכה והטיפול שהם צריכים. למעשה, ארגון הבריאות העולמי (WHO) מדרג גם את הפרעת הדיכאון המז'ורי (MDD) וגם את ההפרעה הדו-קוטבית (BD) בין עשרת הגורמים המובילים למוגבלות בעולם. נוסף על כך, דיכאון מז'ורי והפרעה דו-קוטבית כרוכים בסיכון גבוה להתאבדות. ההערכה היא ש-25%–50% מהאנשים שאובחנה אצלם הפרעה דו-קוטבית ינסו להתאבד לפחות פעם אחת בחייהם (Goodwin & Jamison, 2007).

מהן הפרעות מצב רוח?

אפיזודות של מצב רוח

כולם חווים תקופות קצרות של עצב, עצבנות או אופוריה. זה שונה מהפרעת מצב רוח כמו דיכאון מז'ורי או הפרעה דו-קוטבית, שמאופיינות בצירוף של תסמינים שגורם לאנשים מצוקה משמעותית או פוגע בתפקוד היומיומי שלהם.

אפיזודה דיכאונית מז'ורית

אפיזודה דיכאונית מז'ורית (MDE) היא צירוף של תסמינים שמופיעים יחד במשך שבועיים לפחות וגורמים מצוקה משמעותית או פגיעה בתפקוד, למשל פגיעה בעבודה, בלימודים או בקשרים. בין התסמינים המרכזיים: מצב רוח ירוד או מדוכא, או אנהדוניה — אובדן עניין או הנאה בדברים שבדרך כלל נהנים מהם. לפי המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5; APA, 2013), הקריטריונים לאבחנה של אפיזודה דיכאונית מז'ורית דורשים חמישה או יותר מתשעת התסמינים הבאים, ובהם אחד משני הראשונים או שניהם, במשך רוב שעות היום, כמעט כל יום:

1. מצב רוח ירוד
2. ירידה בעניין או בהנאה כמעט בכל הפעילויות
3. ירידה או עלייה משמעותית במשקל, או עלייה או ירידה בתיאבון
4. נדודי שינה או שנת יתר
5. אי-שקט פסיכומוטורי או האטה פסיכומוטורית
6. עייפות או ירידה באנרגיה
7. תחושת חוסר ערך, או תחושת אשמה מופרזת או לא מוצדקת
8. ירידה ביכולת הריכוז או חוסר החלטיות
9. מחשבות חוזרות על מוות, מחשבות אובדניות או ניסיון התאבדות

תנאי נוסף הוא שהתסמינים האלה אינם נובעים מהשפעה פיזיולוגית של חומר כלשהו או ממצב רפואי כללי (למשל תת-פעילות של בלוטת התריס).

מאניה והיפומאניה

הקריטריון המרכזי לאפיזודה מאנית או היפומאנית הוא תקופה מובחנת של מצב רוח אופורי, מתרחב או עצבני באופן חריג ומתמשך, ושל עלייה מתמשכת בפעילות מכוונת מטרה או באנרגיה. השינוי במצב הרוח חייב להימשך שבוע או יותר במאניה (אלא אם נדרש אשפוז), או ארבעה ימים או יותר בהיפומאניה. במקביל חייבים להופיע לפחות שלושה מהתסמינים הבאים כשמצב הרוח אופורי (או לפחות ארבעה כשמצב הרוח עצבני):

1. הערכה עצמית מנופחת או גרנדיוזיות
2. עלייה בפעילות מכוונת מטרה או אי-שקט פסיכומוטורי
3. ירידה בצורך בשינה
4. מחשבות מתרוצצות או מעוף מחשבות
5. רגישות מוגברת להסחות דעת
6. דברנות יתר
7. מעורבות יתר בהתנהגויות מסוכנות

ההבדל בין אפיזודה מאנית לאפיזודה היפומאנית הוא במשך שלהן ובפגיעה בתפקוד שנלווית אליהן: אפיזודה מאנית חייבת להימשך שבוע ומוגדרת לפי פגיעה משמעותית בתפקוד, ואילו אפיזודה היפומאנית קצרה יותר ולא בהכרח מלווה בפגיעה בתפקוד.

הפרעות מצב רוח

הפרעות מצב רוח חד-קוטביות

שני הסוגים העיקריים של הפרעות חד-קוטביות שמתוארים ב-DSM-5 (APA, 2013) הם הפרעת דיכאון מז'ורי והפרעה דיכאונית מתמשכת (PDD; דיסתימיה). דיכאון מז'ורי מוגדר לפי אפיזודה דיכאונית מז'ורית אחת או יותר, בלי היסטוריה של אפיזודות מאניות או היפומאניות. הקריטריונים להפרעה דיכאונית מתמשכת הם מצב רוח ירוד במשך רוב שעות היום, ברוב הימים, במשך שנתיים לפחות. כדי לעמוד בקריטריונים להפרעה דיכאונית מתמשכת נדרשים גם לפחות שניים מהתסמינים הבאים:

1. תיאבון ירוד או אכילת יתר
2. נדודי שינה או שנת יתר
3. חוסר אנרגיה או עייפות
4. הערכה עצמית נמוכה
5. ריכוז ירוד או קושי לקבל החלטות
6. תחושת חוסר תקווה

כמו בדיכאון מז'ורי, התסמינים האלה צריכים לגרום מצוקה משמעותית או פגיעה בתפקוד, ולא לנבוע מהשפעה של חומר או ממצב רפואי כללי. כדי לעמוד בקריטריונים להפרעה דיכאונית מתמשכת, התקופות ללא תסמינים צריכות להימשך לא יותר מחודשיים ברציפות. התסמינים של הפרעה דיכאונית מתמשכת חופפים חלקית לתסמינים של דיכאון מז'ורי. מי שעומדים בקריטריונים לאפיזודה דיכאונית מז'ורית במהלך אפיזודה של הפרעה דיכאונית מתמשכת יקבלו שתי אבחנות: הפרעה דיכאונית מתמשכת ודיכאון מז'ורי.

הפרעה דו-קוטבית

ב-DSM-5 (APA, 2013) מתוארים שלושה סוגים עיקריים של הפרעות דו-קוטביות. הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 (BD I), שנקראה בעבר מאניה דיפרסיה, מאופיינת באפיזודה מאנית אחת או באפיזודות מאניות חוזרות. אפיזודת דיכאון אינה הכרחית לאבחנה של הפרעה דו-קוטבית מסוג 1, אבל היא נפוצה. הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 מאופיינת באפיזודה היפומאנית אחת או באפיזודות היפומאניות חוזרות, ובאפיזודות דיכאון. סוג נוסף של הפרעה דו-קוטבית הוא הפרעה ציקלותימית (ציקלותימיה), שמאופיינת בתקופות רבות ומתחלפות של היפומאניה ושל דיכאון, במשך שנתיים לפחות. כדי לעמוד בקריטריונים להפרעה ציקלותימית, צריך שתקופות הדיכאון לא יעמדו בקריטריונים המלאים לאבחנה של אפיזודה דיכאונית מז'ורית; שהתסמינים יופיעו לפחות מחצית מהזמן, בלי יותר מחודשיים רצופים ללא תסמינים; ושהתסמינים יגרמו מצוקה משמעותית או פגיעה בתפקוד.

מציינים (specifiers)

אפיזודות דיכאוניות מז'וריות ואפיזודות מאניות אפשר לתאר ביתר פירוט בעזרת תוויות מתוקננות, שמבוססות על העיתוי של האפיזודה או על תסמינים אחרים שמופיעים במהלכה, כדי להגביר את הדיוק האבחוני ולכוון את הטיפול. מציינים מאפיינים פסיכוטיים כשהאפיזודות מלוות במחשבות שווא (אמונות שגויות שהאדם דבק בהן בנוקשות) או בהזיות (הפרעות בתפיסה שאין להן בסיס במציאות). מציינים דפוס עונתי כשאפיזודה של מצב רוח מופיעה באותה עונה בשנה במשך שנתיים רצופות — לרוב בסתיו ובחורף. מציינים הופעה סביב הלידה כשאפיזודה של מצב רוח מתחילה במהלך ההיריון או בתוך ארבעה שבועות מהלידה. כ-3%–6% מהנשים שיולדות חוות אפיזודה דיכאונית מז'ורית עם הופעה סביב הלידה (APA, 2013). זה נדיר יותר מדכדוך אחרי לידה (baby blues) ושונה ממנו — תסמיני מצב רוח חולפים שמופיעים בדרך כלל בתוך 10 ימים מהלידה, ושרוב הנשים חוות אותם (Nolen-Hoeksema & Hilt, 2009).

חשוב לציין שה-DSM-5 פורסם ב-2013, וממצאים שמבוססים על המדריך המעודכן עוד יתפרסמו. לכן המחקר שמוצג בהמשך מבוסס ברובו על המשגה דומה, אבל לא זהה, של הפרעות מצב רוח, שמקורה ב-DSM-IV (APA, 2000).

כמה נפוצות הפרעות מצב רוח? אצל מי הן מתפתחות?

דיכאון

במדגם מייצג ארצי בארה"ב, שיעור השכיחות לאורך החיים של דיכאון מז'ורי הוא 16.6% (Kessler, Berglund, Demler, Jin, Merikangas, & Walters, 2005). כלומר, כמעט אחד מכל 5 אמריקאים יעמוד בקריטריונים לדיכאון מז'ורי במהלך חייו. השכיחות ב-12 חודשים של הפרעה דיכאונית מתמשכת — שיעור האנשים שעומדים בקריטריונים להפרעה בתקופה של 12 חודשים — היא כ-0.5% (APA, 2013).

דיכאון מז'ורי יכול להופיע בכל שלב בחיים, אבל גיל ההופעה הממוצע הוא אמצע שנות העשרים, וככל שאנשים נולדו מאוחר יותר, כך גיל ההופעה אצלם נמוך יותר (APA, 2000). שכיחות הדיכאון המז'ורי בקרב אנשים מבוגרים נמוכה בהרבה מאשר בקרב צעירים יותר (Kessler, Birnbaum, Bromet, Hwang, Sampson, & Shahly, 2010). משך האפיזודות הדיכאוניות המז'וריות משתנה מאוד. אצל 40% מהאנשים עם דיכאון מז'ורי ההחלמה מתחילה בתוך שלושה חודשים, ואצל 80% בתוך 12 חודשים (APA, 2013). דיכאון מז'ורי נוטה להיות הפרעה חוזרת: כ-40%–50% ממי שחוו אפיזודה דיכאונית מז'ורית אחת יחוו אפיזודה שנייה (Monroe & Harkness, 2011). גיל הופעה מוקדם יותר מנבא מהלך קשה יותר. כ-5%–10% מהאנשים שחווים אפיזודה דיכאונית מז'ורית יחוו בהמשך אפיזודה מאנית (APA, 2000), ואז לא יעמדו עוד בקריטריונים לדיכאון מז'ורי אלא בקריטריונים להפרעה דו-קוטבית מסוג 1. אצל אנשים עם דיכאון מז'ורי נפוצות אבחנות של הפרעות אחרות לאורך החיים: 59% מהם לוקים במהלך חייהם גם בהפרעת חרדה, 32% בהפרעת שליטה בדחפים ו-24% בהפרעת שימוש בחומרים (Kessler, Merikangas, & Wang, 2007).

שיעורי הדיכאון המז'ורי בקרב נשים גבוהים פי שניים עד שלושה מאשר בקרב גברים (Nolen-Hoeksema & Hilt, 2009). ההבדל המגדרי הזה מופיע בתקופת ההתבגרות המינית (Conley & Rudolph, 2009). לפני ההתבגרות המינית, שיעורי הדיכאון המז'ורי אצל בנים דומים לאלה של בנות או גבוהים מהם (Twenge & Nolen-Hoeksema, 2002). דיכאון מז'ורי נמצא במתאם הפוך עם המעמד החברתי-כלכלי (SES) — מעמדו הכלכלי והחברתי של אדם, לפי הכנסה, השכלה ועיסוק. שיעורי שכיחות גבוהים יותר של דיכאון מז'ורי קשורים למעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר (Lorant, Deliege, Eaton, Robert, Philippot, & Ansseau, 2003), במיוחד אצל מבוגרים מעל גיל 65 (Kessler et al., 2010). ללא תלות במעמד החברתי-כלכלי, ממצאים ממדגם מייצג ארצי בארה"ב הראו שלאמריקאים ממוצא אירופי יש שיעור שכיחות גבוה יותר של דיכאון מז'ורי מאשר לאפרו-אמריקאים ולאמריקאים ממוצא היספני, ששיעוריהם דומים (Breslau, Aguilar-Gaxiola, Kendler, Su, Williams, & Kessler, 2006). עם זאת, מהלך הדיכאון המז'ורי אצל אפרו-אמריקאים הוא לעיתים קרובות חמור יותר ומטופל פחות מאשר אצל אמריקאים ממוצא אירופי (Williams et al., 2007). לילידים אמריקאים יש שיעור שכיחות גבוה יותר מאשר לאמריקאים ממוצא אירופי, לאפרו-אמריקאים או לאמריקאים ממוצא היספני (Hasin, Goodwin, Stinson & Grant, 2005). דיכאון קיים לא רק בתרבויות מתועשות או מערביות; הוא נמצא בכל המדינות שנבדקו, אם כי אופן הופעת התסמינים ושיעורי השכיחות משתנים בין תרבויות (Chentsova-Dutton & Tsai, 2009).

הפרעה דו-קוטבית

שיעור השכיחות לאורך החיים של הפרעות בספקטרום הדו-קוטבי באוכלוסייה הכללית בארה"ב מוערך בכ-4.4%, ומתוך השיעור הזה הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 היא כ-1% (Merikangas et al., 2007). עם זאת, אומדני השכיחות תלויים מאוד בהליכי האבחון (למשל ראיונות לעומת דיווח עצמי) ובשאלה אם צורות תת-סיפיות של ההפרעה נכללות באומדן. הפרעה דו-קוטבית מופיעה לעיתים קרובות לצד הפרעות נפשיות אחרות. כ-65% מהאנשים עם הפרעה דו-קוטבית עומדים בקריטריונים לאבחנה של לפחות הפרעה נפשית אחת נוספת, לרוב הפרעות חרדה והפרעות שימוש בחומרים (McElroy et al., 2001). הופעה של הפרעה דו-קוטבית לצד הפרעות נפשיות אחרות קשורה למהלך מחלה גרוע יותר, ובכלל זה שיעורים גבוהים יותר של אובדנות (Leverich et al., 2003). מחקר בין-לאומי שנערך לאחרונה, על מדגם של יותר מ-60,000 מבוגרים מ-11 מדינות, העריך את השכיחות העולמית של הפרעה דו-קוטבית ב-2.4%, ומתוך השיעור הזה הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 היא 0.6% (Merikangas et al., 2011). במחקר הזה שכיחות ההפרעה הדו-קוטבית השתנתה במידת מה ממדינה למדינה: בארה"ב נמצאה השכיחות הגבוהה ביותר לאורך החיים (4.4%), ובהודו הנמוכה ביותר (0.1%). ההבדלים בשיעורי השכיחות לא היו קשורים בהכרח למעמד החברתי-כלכלי, כמו במקרה של יפן — מדינה בעלת הכנסה גבוהה עם שיעור שכיחות נמוך מאוד של הפרעה דו-קוטבית (0.7%).

באשר למוצא, מעטים הנתונים ממחקרים שאינם מושפעים ממעמד חברתי-כלכלי או מאי-דיוקים באבחון, אבל הדיווחים הקיימים מרמזים ששיעורי ההפרעה הדו-קוטבית בקרב אמריקאים ממוצא אירופי דומים לאלה שנמצאו בקרב אפרו-אמריקאים (Blazer et al., 1985) ואמריקאים ממוצא היספני (Breslau, Kendler, Su, Gaxiola-Aguilar, & Kessler, 2005). מחקר קהילתי גדול אחר מצא שאף ששיעורי השכיחות של הפרעות מצב רוח היו דומים בקבוצות המוצא השונות, אמריקאים ממוצא היספני ואפרו-אמריקאים עם הפרעת מצב רוח נטו יותר להישאר חולים לאורך זמן מאשר אמריקאים ממוצא אירופי (Breslau et al., 2005). בהשוואה לאמריקאים ממוצא אירופי עם הפרעה דו-קוטבית, אצל אפרו-אמריקאים יש נטייה לתת-אבחון של הפרעה דו-קוטבית (ולאבחון יתר של סכיזופרניה) (Kilbourne, Haas, Mulsant, Bauer, & Pincus, 2004; Minsky, Vega, Miskimen, Gara, & Escobar, 2003), ונמצא שאמריקאים ממוצא היספני עם הפרעה דו-קוטבית מקבלים פחות מרשמים לתרופות פסיכיאטריות ומספר הביקורים שלהם במסגרות טיפול ייעודיות נמוך יותר (Gonzalez et al., 2007). אבחון שגוי של הפרעה דו-קוטבית עלול להוביל לטיפול חסר או לטיפול לא מתאים, וכך להשפיע השפעה עמוקה על מהלך המחלה.

כמו בדיכאון מז'ורי, גיל ההתבגרות ידוע כתקופת סיכון משמעותית להפרעה דו-קוטבית; בכמחצית ממקרי ההפרעה הדו-קוטבית תסמיני מצב הרוח מתחילים עד גיל ההתבגרות (Leverich et al., 2007; Perlis et al., 2004). מחקרי אורך מראים שמהלך המחלה קשה יותר אצל מי שאובחנה אצלם הפרעה דו-קוטבית לפני הבגרות מאשר אצל מי שההפרעה הופיעה אצלם בבגרות, ובכלל זה יותר הישנות של אפיזודות, שיעורים גבוהים יותר של אובדנות, והשלכות חברתיות, תעסוקתיות וכלכליות עמוקות (למשל Lewinsohn, Seeley, Buckley, & Klein, 2002). שכיחות ההפרעה הדו-קוטבית נמוכה במידה ניכרת אצל אנשים מבוגרים בהשוואה למבוגרים צעירים (1% לעומת 4%) (Merikangas et al., 2007).

אילו גורמים מעורבים בהתפתחות ובמהלך של הפרעות מצב רוח?

הפרעות מצב רוח הן הפרעות מורכבות שנובעות מגורמים רבים. אפשר לנסות להסביר את הסיבות להן ברמות שונות, ובהן הרמה הביולוגית והרמה הפסיכוסוציאלית. בהמשך מוצגים כמה מהגורמים המרכזיים שתורמים להופעה ולמהלך של הפרעות מצב רוח.

דיכאון

מחקרי משפחות ומחקרי תאומים תומכים בכך שגורמים גנטיים מעורבים בהתפתחות של דיכאון מז'ורי. ממחקרי תאומים משתמע שההשפעה המשפחתית על דיכאון מז'ורי נובעת בעיקר מגורמים גנטיים, ושגם להשפעות של הסביבה הייחודית לפרט (למשל קשרים זוגיים) יש תפקיד חשוב. לעומת זאת, תרומתה של הסביבה המשותפת לאחים זניחה (Sullivan, Neale & Kendler, 2000). דרך ההורשה עדיין לא מובנת במלואה, אם כי לא נמצא וריאנט גנטי יחיד שמעלה באופן משמעותי את הסיכון לדיכאון מז'ורי. סביר יותר שכמה וריאנטים גנטיים וגורמים סביבתיים תורמים יחד לסיכון לדיכאון מז'ורי (Lohoff, 2010).

גורם לחץ סביבתי שהקשר שלו לדיכאון מז'ורי זכה לתמיכה מחקרית רבה הוא אירועי חיים מלחיצים. ובמיוחד אירועי חיים מלחיצים חמורים — כאלה שיש להם השלכות ארוכות טווח והם כרוכים באובדן של קשר משמעותי (למשל גירושים) או של יציבות כלכלית (למשל אבטלה) — קשורים קשר חזק לדיכאון (Brown & Harris, 1989; Monroe et al., 2009). אירועי חיים מלחיצים מנבאים את האפיזודה הדיכאונית המז'ורית הראשונה יותר מאשר את האפיזודות הבאות (Lewinsohn, Allen, Seeley, & Gotlib, 1999). לעומת זאת, ייתכן שלאירועים קטנים יש תפקיד גדול יותר באפיזודות הבאות מאשר באפיזודות הראשונות (Monroe & Harkness, 2005).

מחקר הדיכאון לא הצטמצם לבחינת התגובתיות לאירועי חיים מלחיצים. מחקר רב, ובמיוחד מחקרי הדמיה מוחית בתהודה מגנטית תפקודית (fMRI), התמקד בבחינת המעגלים העצביים — הקשרים ההדדיים שמאפשרים לאזורי מוח רבים לקלוט, לייצר ולקודד מידע בתיאום. מטא-אנליזה של מחקרי הדמיה מוחית הראתה שבזמן צפייה בגירויים שליליים (למשל תמונה של פנים כועסות, תמונה של תאונת דרכים), אצל נבדקים עם דיכאון מז'ורי יש, בהשוואה לנבדקי ביקורת בריאים, הפעלה רבה יותר של אזורי מוח שמעורבים בתגובת דחק, והפעלה מופחתת של אזורי מוח שמעורבים בהתנהגות מתוך הנעה חיובית (Hamilton, Etkin, Furman, Lemus, Johnson, & Gotlib, 2012).

גורמים סביבתיים אחרים שקשורים לסיכון מוגבר לדיכאון מז'ורי כוללים מצוקה מוקדמת (early adversity; למשל התעללות או הזנחה בילדות; Widom, DuMont, & Czaja, 2007), דחק כרוני (למשל עוני) וגורמים בין-אישיים. למשל, חוסר שביעות רצון מהנישואים מנבא עלייה בתסמיני דיכאון אצל גברים ונשים כאחד. מצד שני, תסמיני דיכאון מנבאים גם הם עלייה בחוסר שביעות הרצון מהנישואים (Whisman & Uebelacker, 2009). מחקרים מצאו שאנשים עם דיכאון מז'ורי יוצרים בעצמם חלק מהלחץ הבין-אישי שלהם (Hammen, 2005). אצל אנשים עם דיכאון מז'ורי שקרוביהם או בני זוגם ביקורתיים ומעורבים רגשית יתר על המידה, שיעורי ההישנות גבוהים יותר מאשר אצל מי שחיים עם אנשים פחות ביקורתיים ופחות מעורבים רגשית (Butzlaff & Hooley, 1998).

גם סגנונות הייחוס של אנשים — הדרכים הכלליות שבהן הם חושבים, מפרשים וזוכרים מידע — נבחנו במחקר על האטיולוגיה של דיכאון מז'ורי (Gotlib & Joormann, 2010). אנשים עם סגנון ייחוס פסימי נוטים לייחס אירועים שליליים לגורמים פנימיים (לעומת חיצוניים), גלובליים (לעומת ספציפיים) ויציבים (לעומת לא יציבים), והנטייה הזאת היא גורם פגיעוּת להתפתחות של דיכאון מז'ורי. למשל, מי שנכשלים במבחן וחושבים שזו אשמתם (פנימי), שהם טיפשים (גלובלי) ושתמיד ייכשלו (יציב) — יש להם סגנון ייחוס פסימי. כמה תיאוריות משפיעות בחקר הדיכאון משלבות סגנונות ייחוס (Abramson, Metalsky, & Alloy, 1989; Abramson, Seligman, & Teasdale, 1978).

הפרעה דו-קוטבית

אף שחלה התקדמות חשובה במחקר על האטיולוגיה של ההפרעה הדו-קוטבית, על מהלכה ועל הטיפול בה, עדיין יש צורך להבין את המנגנונים שתורמים להופעה של אפיזודות ולהישנות. יש ראיות משכנעות לסיבות ביולוגיות להפרעה הדו-קוטבית, שידועה כתורשתית מאוד (McGuffin, Rijsdijk, Andrew, Sham, Katz, & Cardno, 2003). אפשר לטעון ששיעור תורשתיות גבוה מוכיח שההפרעה הדו-קוטבית היא ביסודה תופעה ביולוגית. עם זאת, יש שונות רבה במהלך ההפרעה הדו-קוטבית, גם אצל אותו אדם לאורך זמן וגם בין אנשים שונים (Johnson, 2005). הטריגרים שקובעים איך ומתי הפגיעוּת הגנטית הזאת באה לידי ביטוי עדיין לא מובנים; עם זאת, יש ראיות המרמזות שלטריגרים פסיכוסוציאליים עשוי להיות תפקיד חשוב בסיכון להפרעה דו-קוטבית (למשל Johnson et al., 2008; Malkoff-Schwartz et al., 1998).

נוסף על התרומה הגנטית, הסברים ביולוגיים להפרעה הדו-קוטבית התמקדו גם בתפקוד המוח. רבים מהמחקרים שהשתמשו בשיטות fMRI כדי לאפיין את ההפרעה הדו-קוטבית התמקדו בעיבוד של גירויים רגשיים, מתוך התפיסה שההפרעה הדו-קוטבית היא ביסודה הפרעה של הרגש (APA, 2000). הממצאים מראים שאזורי מוח שנחשבים מעורבים בעיבוד רגשי ובוויסות רגשי מופעלים באופן שונה אצל אנשים עם הפרעה דו-קוטבית בהשוואה לנבדקי ביקורת בריאים (למשל Altshuler et al., 2008; Hassel et al., 2008; Lennox, Jacob, Calder, Lupson, & Bullmore, 2004).

עם זאת, אין הסכמה רבה בשאלה האם אזור מוח מסוים נעשה פעיל יותר או פחות בתגובה לגירוי רגשי אצל אנשים עם הפרעה דו-קוטבית בהשוואה לנבדקי ביקורת בריאים. הממצאים המעורבים נובעים בחלקם מכך שהמדגמים כוללים נבדקים שנמצאים בשלבים שונים של המחלה בזמן הבדיקה (מאניה, דיכאון, בין אפיזודות). המדגמים נוטים להיות קטנים יחסית, ולכן קשה להשוות בין תת-קבוצות. נוסף על כך, ייתכן ששימוש בגירוי מתוקנן (למשל הבעת פנים של כעס) לא מעורר תגובה חזקה מספיק. גירויים שנוגעים לאדם באופן אישי, כמו העלאת זיכרון, עשויים לעורר רגשות חזקים ביעילות רבה יותר (Isaacowitz, Gershon, Allard, & Johnson, 2013).

ברמה הפסיכוסוציאלית, המחקר התמקד בגורמים הסביבתיים שתורמים להפרעה הדו-קוטבית. סדרת מחקרים מראה שגורמי לחץ סביבתיים, ובמיוחד גורמי לחץ חמורים (למשל אובדן של קשר משמעותי), עלולים להשפיע לרעה על מהלך ההפרעה הדו-קוטבית. אחרי גורם לחץ חמור בחיים, אנשים עם הפרעה דו-קוטבית נמצאים בסיכון מוגבר במידה ניכרת להישנות (Ellicott, Hammen, Gitlin, Brown, & Jamison, 1990) וסובלים מתסמיני דיכאון רבים יותר (Johnson, Winett, Meyer, Greenhouse, & Miller, 1999). מעניין שגם אירועי חיים חיוביים עלולים להשפיע לרעה על מהלך ההפרעה הדו-קוטבית. אנשים עם הפרעה דו-קוטבית סובלים מתסמינים מאניים רבים יותר אחרי אירועי חיים שכרוכים בהשגת מטרה נחשקת (Johnson et al., 2008). ממצאים כאלה מרמזים שלאנשים עם הפרעה דו-קוטבית יש רגישות יתר לתגמולים.

ראיות מהספרות המחקרית על לחץ בחיים מרמזות גם שלאנשים עם הפרעות מצב רוח יש פגיעוּת ביממתית, שבגללה הם רגישים לגורמי לחץ שמשבשים את השינה או את המקצבים שלהם. לפי תיאוריית ה-zeitgeber החברתי (Ehlers, Frank, & Kupfer, 1988; Frank et al., 1994), גורמי לחץ שמשבשים את השינה, או שמשבשים את שגרת היומיום שמכווננת את השעון הביולוגי (למשל זמני הארוחות), עלולים לעורר הישנות של אפיזודה. בהתאם לתיאוריה הזאת, מחקרים הראו שאירועי חיים שכרוכים בשיבוש של השינה ושל שגרת היומיום, כמו נסיעה לאורך הלילה, עלולים להגביר תסמינים דו-קוטביים אצל אנשים עם הפרעה דו-קוטבית (Malkoff-Schwartz et al., 1998).

אילו טיפולים בהפרעות מצב רוח מגובים היטב במחקר?

דיכאון

לאנשים עם דיכאון מז'ורי יש אפשרויות טיפול רבות. ראשית, קיימות כמה תרופות נוגדות דיכאון, וכולן פועלות על אחד או יותר מהמוליכים העצביים שמעורבים בדיכאון. התרופות נוגדות הדיכאון הראשונות היו מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAOI). תרופות MAOI מעכבות את מונואמין אוקסידאז, אנזים שמעורב בנטרול של דופמין, נוראפינפרין וסרוטונין. אף שתרופות MAOI יעילות בטיפול בדיכאון, עלולות להיות להן תופעות לוואי חמורות. מטופלים שנוטלים MAOI עלולים לפתח עלייה מסוכנת בלחץ הדם אם הם נוטלים תרופות מסוימות (למשל אנטיהיסטמינים) או אוכלים מזונות שמכילים טירמין — חומצת אמינו שנפוצה במזונות כמו גבינות מיושנות, יין ורוטב סויה. נוגדי דיכאון טריציקליים, הקבוצה השנייה בוותיקותה של תרופות נוגדות דיכאון, חוסמים את הספיגה החוזרת של נוראפינפרין, סרוטונין או דופמין בסינפסות, וכך מגבירים את זמינותם. נוגדי דיכאון טריציקליים יעילים במיוחד לטיפול בתסמינים וגטטיביים וגופניים של דיכאון. כמו MAOI, גם להם יש תופעות לוואי חמורות, והמדאיגה שבהן היא הרעילות שלהם ללב. מעכבים בררניים של ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI; למשל פלואוקסטין, Fluoxetine) ומעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין ונוראפינפרין (SNRI; למשל דולוקסטין, Duloxetine) הם התרופות נוגדות הדיכאון החדשות ביותר. תרופות SSRI, הנרשמות יותר מכל נוגדי הדיכאון האחרים, חוסמות את הספיגה החוזרת של סרוטונין, ואילו תרופות SNRI חוסמות את הספיגה החוזרת של סרוטונין ושל נוראפינפרין. ל-SSRI ול-SNRI יש פחות תופעות לוואי חמורות מאשר ל-MAOI ולטריציקליים: הן פחות רעילות ללב, פחות קטלניות במנת יתר, וגורמות פחות פגיעות קוגניטיביות. עם זאת, גם להן יש תופעות לוואי משלהן, ובהן קושי להגיע לאורגזמה, בעיות במערכת העיכול ונדודי שינה. יש לציין שתרופות נוגדות דיכאון לא בהכרח פועלות באותה מידה אצל כל האנשים. גישת הטיפול הזאת כרוכה לעיתים קרובות בהתנסות בכמה תרופות ומינונים, וייתכן שהיא יעילה יותר כשהיא משולבת בפעילות גופנית ובטיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה).

טיפולים ביולוגיים אחרים לאנשים עם דיכאון כוללים טיפול בנזעי חשמל (ECT), גירוי מגנטי מוחי (TMS) וגירוי מוחי עמוק. בטיפול בנזעי חשמל גורמים לפרכוס אחרי שהמטופלים מקבלים תרופות להרפיית שרירים ונמצאים בהרדמה כללית. טיפול בנזעי חשמל הוא אפשרות טיפול מעשית למטופלים עם דיכאון חמור או עם עמידות לתרופות נוגדות דיכאון, אם כי המנגנונים שבאמצעותם הוא פועל עדיין לא ידועים. תופעות לוואי נפוצות הן בלבול ואובדן זיכרון, בדרך כלל לטווח קצר (Schulze-Rauschenbach, Harms, Schlaepfer, Maier, Falkai, & Wagner, 2005). TMS חוזר הוא טכניקה לא פולשנית שניתנת כשהמטופלים ערים. שדות מגנטיים פועמים קצרים מועברים אל קליפת המוח ומעוררים בה פעילות חשמלית. ל-TMS יש פחות תופעות לוואי מאשר לטיפול בנזעי חשמל (Schulze-Rauschenbach et al., 2005), ואף שתוצאות המחקרים מעורבות, יש ראיות לכך ש-TMS הוא טיפול מבטיח למטופלים עם דיכאון מז'ורי העמידים לטיפולים אחרים (Rosa et al., 2006). לאחרונה נבחן גירוי מוחי עמוק כאפשרות טיפול למטופלים שלא הגיבו לטיפולים מסורתיים יותר, כמו אלה שתוארו כאן. בגירוי מוחי עמוק משתילים אלקטרודה במוח. האלקטרודה מחוברת למגרה עצבי מושתל, שמגרה חשמלית את אזור המוח שבו היא מושתלת. אף שיש ראיות מסוימות ליעילותו (Mayberg et al., 2005), נדרש מחקר נוסף.

כמה טיפולים פסיכוסוציאליים זכו לתמיכה אמפירית חזקה, כלומר מחקרים בלתי תלויים הגיעו לתוצאות חיוביות דומות — רף גבוה לבחינת תוצאות הטיפול. בין הטיפולים האלה: טיפול התנהגותי, טיפול קוגניטיבי וטיפול בין-אישי. הטיפול ההתנהגותי מתמקד בהגברת התדירות ובשיפור האיכות של חוויות נעימות או של חוויות שעוזרות למטופלים להשיג תחושת מסוגלות. הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בעיקר בכך שהוא עוזר למטופלים לזהות ולשנות מחשבות אוטומטיות מעוותות והנחות יסוד (למשל Beck, 1967). הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מבוסס על ההנחה שמחשבות, התנהגויות ורגשות משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. טיפול בין-אישי לדיכאון (IPT) מתמקד בעיקר בשיפור הקשרים הבין-אישיים, ועובד לשם כך על תחומי בעיה מוגדרים: אבל שלא נפתר, מחלוקות על תפקידים בין-אישיים, מעברי תפקיד וליקויים בין-אישיים. לבסוף, יש גם תמיכה מסוימת ביעילותו של טיפול דינמי קצר מועד לדיכאון (Leichsenring, 2001). הטיפול קצר המועד מתמקד במספר מצומצם של נושאים חשובים, והמטפל או המטפלת נוטים להיות מעורבים באופן פעיל יותר מאשר בטיפול דינמי מסורתי יותר.

הפרעה דו-קוטבית

מטופלים עם הפרעה דו-קוטבית מקבלים בדרך כלל טיפול תרופתי. תרופות נוגדות דיכאון כמו SSRI ו-SNRI הן הבחירה העיקרית לטיפול בדיכאון, ואילו בהפרעה דו-קוטבית ליתיום (lithium) הוא קו הטיפול הראשון. הסיבה לכך היא ש-SSRI ו-SNRI עלולות לעורר מאניה או היפומאניה אצל מטופלים עם הפרעה דו-קוטבית. ליתיום פועל על כמה מערכות של מוליכים עצביים במוח במנגנונים מורכבים, ובהם הפחתה של העברה עצבית מעוררת (דופמין וגלוטמט) והגברה של העברה עצבית מעכבת (GABA) (Lenox & Hahn, 2000). לליתיום יעילות גבוהה בטיפול בהפרעה דו-קוטבית (Geddes, Burgess, Hawton, Jamison, & Goodwin, 2004). עם זאת, כמה תופעות לוואי עלולות להקשות על מטופלים לשאת את הטיפול בליתיום. בין תופעות הלוואי: פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי (Wingo, Wingo, Harvey, & Baldessarini, 2009), וגם תסמינים גופניים כמו בחילה, רעד, עלייה במשקל ועייפות (Dunner, 2000). חלק מתופעות הלוואי האלה עשויות להשתפר עם המשך השימוש; עם זאת, אי-היענות לטיפול התרופתי נשארת בעיה מתמשכת בטיפול במטופלים עם הפרעה דו-קוטבית. גם תרופות נוגדות פרכוסים (למשל קרבמזפין, carbamazepine; ואלפרואט, valproate) נפוצות בטיפול במטופלים עם הפרעה דו-קוטבית, בפני עצמן או בשילוב עם ליתיום.

לאנשים עם הפרעה דו-קוטבית יש כמה אפשרויות של טיפול נלווה. טיפול בין-אישי ובמקצב חברתי (IPSRT; Frank et al., 1994) הוא התערבות פסיכוסוציאלית שמתמקדת במנגנון שלפי תיאוריית ה-zeitgeber החברתי מעמיד מטופלים עם הפרעה דו-קוטבית בסיכון להישנות, כלומר שיבוש השינה. מחקרים רבים והולכים תומכים בתפקיד המרכזי של חוסר ויסות של השינה בהפרעה הדו-קוטבית (Harvey, 2008). בהתאם למחקרים האלה, IPSRT שואף להגביר את הסדירות בחיי המטופלים ולעודד אותם לשמור בקפידה על מקצב יציב. המטפל או המטפלת עובדים יחד עם המטופל או המטופלת כדי לפתח ולשמר איזון בריא של פעילות וגירוי, כך שהמטופל לא יהיה פעיל מדי (למשל ייקח על עצמו יותר מדי פרויקטים) ולא יהיה חסר פעילות (למשל יימנע ממגע חברתי). יעילותו של IPSRT הודגמה בכך שמטופלים שקיבלו את הטיפול הזה נמצאים בסיכון מופחת להישנות של אפיזודות ונוטים יותר להישאר בריאים (Frank et al., 2005).

סיכום

לכולם יש מדי פעם מצב רוח ירוד או מרומם. אצל חלק מהאנשים ההרגשות האלה יכולות להימשך תקופות ארוכות ולהופיע לצד תסמינים אחרים, שיחד מפריעים לחיי היומיום שלהם. כשאנשים חווים אפיזודה דיכאונית מז'ורית או אפיזודה מאנית, הם רואים את העולם אחרת. במהלך אפיזודה דיכאונית מז'ורית אנשים מרגישים לעיתים קרובות חוסר תקווה לגבי העתיד, ואף עלולות להיות להם מחשבות אובדניות. במהלך אפיזודה מאנית אנשים מתנהגים לעיתים קרובות בדרכים מסוכנות או בדרכים שמעמידות אותם בסכנה. הם עלולים להוציא כסף בלי חשבון או לקיים יחסי מין לא מוגנים, ואחרי האפיזודה הם מביעים לעיתים קרובות בושה עמוקה על ההחלטות האלה. דיכאון מז'ורי והפרעה דו-קוטבית גורמים בעיות משמעותיות לאנשים בלימודים, בעבודה ובקשרים שלהם, והם פוגעים באנשים ללא הבדל מגדר, גיל, לאום, גזע, דת או נטייה מינית. אם אתם או מישהו שאתם מכירים סובלים מהפרעת מצב רוח, חשוב לפנות לעזרה. קיימים טיפולים יעילים, והם ממשיכים להשתפר. אם הפרעות מצב רוח מעניינות אתכם, יש דרכים רבות לתרום להבנה שלהן, למניעתן ולטיפול בהן — במחקר או בעבודה קלינית.

מונחים

אנהדוניה אובדן עניין או הנאה בפעילויות שבעבר היו מהנות או מתגמלות.

סגנון ייחוס הדרך האופיינית שבה אדם מסיק מהי הסיבה או המשמעות של התנהגויות או אירועים.

דחק כרוני אירועים ומצבים בעייתיים, נפרדים או קשורים זה לזה, שנמשכים לאורך זמן וגורמים להפעלה ממושכת של תגובת הדחק הביולוגית או הפסיכולוגית, או שתיהן (למשל אבטלה, בעיות בריאות מתמשכות, מריבות בנישואים).

מצוקה מוקדמת אירוע מלחיץ יחיד או אירועים מלחיצים רבים, חריפים או כרוניים, שעשויים להיות ביולוגיים או פסיכולוגיים במהותם (למשל עוני, התעללות, מחלה או פציעה בילדות), שמתרחשים בילדות וגורמים לתגובת דחק ביולוגית או פסיכולוגית, או שתיהן.

גרנדיוזיות הערכה עצמית מנופחת או תחושה מוגזמת של חשיבות עצמית וערך עצמי (למשל אמונה שיש לאדם כוחות מיוחדים או יכולות עליונות).

שנת יתר ישנוניות מופרזת במהלך היום, ובכלל זה קושי להישאר ערים או נמנומים, או תקופות שינה ממושכות.

אי-שקט פסיכומוטורי פעילות מוטורית מוגברת שקשורה לחוסר מנוחה, ובכלל זה פעולות גופניות (למשל תזוזה בלתי פוסקת, הליכה הלוך ושוב, תיפוף ברגליים, פכירת ידיים).

האטה פסיכומוטורית האטה של פעילויות גופניות, שבה פעולות שגרתיות (למשל אכילה, צחצוח שיניים) מבוצעות באיטיות חריגה.

zeitgeber חברתי המילה הגרמנית zeitgeber פירושה "נותן זמן". ה-zeitgebers החברתיים הם רמזים סביבתיים, כמו זמני ארוחות ואינטראקציות עם אנשים אחרים, שמכווננים מקצבים ביולוגיים וכך גם את הסדירות של מחזור השינה והעֵרות.

מעמד חברתי-כלכלי (SES) מעמדו הכלכלי והחברתי של אדם, לפי הכנסה, השכלה ועיסוק.

מחשבות אובדניות מחשבות חוזרות על התאבדות, ובכלל זה שקילת האפשרות להתאבד, תכנון של התאבדות או עיסוק מתמיד בה.

מקורות

• Abramson, L. Y, Seligman, M. E. P., & Teasdale, J. (1978). Learned helplessness in humans: Critique and reformulation. Journal of Abnormal Psychology, 87, 49–74. doi: 10.1037/0021-843X.87.1.49
• Abramson, L. Y., Metalsky, G. I., & Alloy, L. B. (1989). Hopelessness depression: A theory-based subtype of depression. Psychological Review, 96, 358–373. doi: 10.1037/0022-3514.56.3.431
• Altshuler, L., Bookheimer, S., Townsend, J., Proenza, M. A., Sabb, F., Mintz, J., & Cohen, M. S. (2008). Regional brain changes in bipolar I depression: A functional magnetic resonance imaging study. Bipolar Disorders, 10, 708–717. doi: 10.1111/j.1399-5618.2008.00617.x
• American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Washington, DC: Author.
• American Psychiatric Association. (2000). *Diagnostic and statistical manual of mental disorders *(4th ed., text rev.). Washington, DC: Author.
• Beck, A. T. (1967). Depression: Clinical, experimental, and theoretical aspects. New York, NY: Hoeber.
• Blazer, D., George, L. K., Landerman, R., Pennybacker, M., Melville, M. L., Woodbury, M., et al. (1985). Psychiatric disorders. A rural/urban comparison. Archives of General Psychiatry, 42, 651–656. PMID: 4015306. doi: 10.1001/archpsyc.1985.01790300013002
• Breslau, J., Aguilar-Gaxiola, S., Kendler, K. S., Su, M., Williams, D., & Kessler, R. C. (2006). Specifying race-ethnic differences in risk for psychiatric disorder in a US national sample. Psychological Medicine, 36, 57–68. doi: 10.1017/S0033291705006161
• Breslau, J., Kendler, K. S., Su, M., Gaxiola-Aguilar, S., & Kessler, R. C. (2005). Lifetime risk and persistence of psychiatric disorders across ethnic groups in the United States. Psychological Medicine, 35, 317–327. doi: 10.1017/S0033291704003514
• Brown, G. W., & Harris, T. O. (1989). Life events and illness. New York, NY: Guilford Press.
• Butzlaff, R. L., & Hooley, J. M. (1998). Expressed emotion and psychiatric relapse: A meta-analysis. Archives of General Psychiatry, 55, 547–552. doi: 10.1001/archpsyc.55.6.547
• Chentsova-Dutton, Y. E., & Tsai, J. L. (2009). Understanding depression across cultures. In I. H. Gotlib & C.L. Hammen (Eds.), Handbook of depression (2nd ed., pp. 363–385). New York, NY: Guilford Press.
• Conley, C. S., & Rudolph, K. D. (2009). The emerging sex difference in adolescent depression: Interacting contributions of puberty and peer stress. Development and Psychopathology, 21, 593–620. doi: 10.1017/S0954579409000327
• Dunner, D. L. (2000). Optimizing lithium treatment. Journal of Clinical Psychiatry, 61(S9), 76–81.
• Ehlers, C. L., Frank, E., & Kupfer, D. J. (1988). Social zeitgebers and biological rhythms: a unified approach to understanding the etiology of depression. Archives of General Psychiatry, 45, 948–952. doi: 10.1001/archpsyc.1988.01800340076012
• Ellicott, A., Hammen, C., Gitlin, M., Brown, G., & Jamison, K. (1990). Life events and the course of bipolar disorder. American Journal of Psychiatry, 147, 1194–1198.
• Frank, E., Kupfer, D. J., Ehlers, C. L., Monk, T., Cornes, C., Carter, S., et al. (1994). Interpersonal and social rhythm therapy for bipolar disorder: Integrating interpersonal and behavioral approaches. Behavior Therapy, 17, 143–149.
• Frank, E., Kupfer, D. J., Thase, M. E., Mallinger, A. G., Swartz, H. A., Fagiolini, A. M., et al. (2005). Two-year outcomes for interpersonal and social rhythm therapy in individuals with bipolar I disorder. Archives of General Psychiatry, 62, 996–1004. doi: 10.1001/archpsyc.62.9.996
• Geddes, J. R., Burgess, S., Hawton, K., Jamison, K., & Goodwin, G. M. (2004). Long-term lithium therapy for bipolar disorder: systematic review and meta-analysis of randomized controlled trials. American Journal of Psychiatry, 161, 217–222. doi: 10.1176/appi.ajp.161.2.217
• Gonzalez, J. M., Perlick, D. A., Miklowitz, D. J., Kaczynski, R., Hernandez, M., Rosenheck, R. A., et al. (2007). Factors associated with stigma among caregivers of patients with bipolar disorder in the STEP-BD study. Psychiatric Services, 58, 41–48. doi: 10.1176/appi.ps.58.1.41
• Goodwin, F. K., & Jamison, K. R. (2007). Manic-depressive illness: Bipolar disorders and recurrent depression. New York, NY: Oxford University Press.
• Gotlib, I. H., & Joormann, J. (2010). Cognition and depression: Current status and future directions. Annual Review of Clinical Psychology, 6, 285–312. doi: 10.1146/annurev.clinpsy.121208.131305
• Hamilton, J. P., Etkin, A., Furman, D. F., Lemus, M. G., Johnson, R. F., & Gotlib, I. H. (2012). Functional neuroimaging of major depressive disorder: A meta-analysis and new integration of baseline activation and neural response data. American Journal of Psychiatry, 169, 693–703.
• Hammen, C. (2005). Stress and depression. Annual Review of Clinical Psychology, 1, 293–319. doi: 10.1146/annurev.clinpsy.1.102803.143938
• Harvey, A. G. (2008). Sleep and Circadian Rhythms in Bipolar Disorder: Seeking synchrony, harmony and regulation. American Journal of Psychiatry, 165, 820–829. doi: 10.1176/appi.ajp.2008.08010098
• Hasin, D. S., Goodwin, R. D., Sintson, F. S., & Grant, B. F. (2005). Epidemiology of major depressive disorder: Results from the National Epidemiological Survey on Alcoholism and Related Conditions. Archives of General Psychiatry, 62, 1097–1106. doi: 10.1001/archpsyc.62.10.1097
• Hassel, S., Almeida, J. R., Kerr, N., Nau, S., Ladouceur, C. D., Fissell, K., et al. (2008). Elevated striatal and decreased dorsolateral prefrontal cortical activity in response to emotional stimuli in euthymic bipolar disorder: No associations with psychotropic medication load. Bipolar Disorders, 10, 916–927. doi: 10.1111/j.1399-5618.2008.00641.x
• Isaacowitz, D. M., Gershon, A., Allard, E. S., & Johnson, S. L. (2013). Emotion in aging and bipolar disorder: Similarities, differences and lessons for further research. Emotion Review, 5, 312–320. doi: 10.1177/1754073912472244
• Johnson, S. L. (2005). Mania and dysregulation in goal pursuit: A review. Clinical Psychology Review, 25, 241–262. doi: 10.1016/j.cpr.2004.11.002
• Johnson, S. L., Cueller, A. K., Ruggero, C., Winett-Perlman, C., Goodnick, P., White, R., et al. (2008). Life events as predictors of mania and depression in bipolar I disorder. Journal of Abnormal Psychology, 117, 268–277. doi: 10.1037/0021-843X.117.2.268
• Johnson, S. L., Winett, C. A., Meyer, B., Greenhouse, W. J., & Miller, I. (1999). Social support and the course of bipolar disorder. Journal of Abnormal Psychology, 108, 558–566. doi: 10.1037/0021-843X.108.4.558
• Kessler, R. C., Berglund, P., Demler, O., Jim, R., Merikangas, K. R., & Walters, E. E. (2005). Lifetime prevalence and age-of-onset distributions of DSM-IV disorders in the National Comorbidity Survey Replication. Archives of General Psychiatry, 62, 593–602. doi: 10.1001/archpsyc.62.6.593
• Kessler, R. C., Birnbaum, H., Bromet, E., Hwang, I., Sampson, N., & Shahly, V. (2010). Age differences in major depression: Results from the National Comorbidity Surveys Replication (NCS-R). Psychological Medicine, 40, 225–237. doi: 10.1017/S0033291709990213
• Kessler, R. C., Merikangas, K. R., & Wang, P. S. (2007). Prevalence, comorbidity, and service utilization for mood disorders in the United States at the beginning of the 21st century. Annual Review of Clinical Psychology, 3, 137–158. doi: 10.1146/annurev.clinpsy.3.022806.091444
• Kilbourne, A. M., Haas, G. L., Mulsant, B. H., Bauer, M. S., & Pincus, H. A. (2004) Concurrent psychiatric diagnoses by age and race among persons with bipolar disorder. Psychiatric Services, 55, 931–933. doi: 10.1176/appi.ps.55.8.931
• Leichsenring, F. (2001). Comparative effects of short-term psychodynamic psychotherapy and cognitive-behavioral therapy in depression: A meta-analytic approach. Clinical Psychology Review, 21, 401–419. doi: 10.1016/S0272-7358(99)00057-4
• Lennox, B. R., Jacob, R., Calder, A. J., Lupson, V., & Bullmore, E. T. (2004). Behavioural and neurocognitive responses to sad facial affect are attenuated in patients with mania. Psychological Medicine, 34, 795–802. doi: 10.1017/S0033291704002557
• Lenox, R. H., & Hahn C. G. (2000). Overview of the mechanism of action of lithium in the brain: fifty-year update. Journal of Clinical Psychiatry, 61 (S9), 5–15.
• Leverich, G. S., Altshuler, L. L., Frye, M. A., Suppes, T., Keck, P. E. Jr, McElroy, S. L., et al. (2003). Factors associated with suicide attempts in 648 patients with bipolar disorder in the Stanley Foundation Bipolar Network. Journal of Clinical Psychiatry, 64, 506–515. doi: 10.4088/JCP.v64n0503
• Leverich, G. S., Post, R. M., Keck, P. E. Jr, Altshuler, L. L., Frye, M. A., Kupka, R. W., et al. (2007). The poor prognosis of childhood-onset bipolar disorder. Journal of Pediatrics, 150, 485–490. PMID: 17452221. doi: 10.1016/j.jpeds.2006.10.070
• Lewinsohn, P. M., Allen, N. B., Seeley, J. R., & Gotlib, I. H. (1999). First onset versus recurrence of depression: differential processes of psychosocial risk. Journal of Abnormal Psychology, 108, 483–489. doi: 10.1037/0021-843X.108.3.483
• Lewinsohn, P. M., Seeley, J. R., Buckley, M. E., & Klein, D. N. (2002). Bipolar disorder in adolescence and young adulthood. Child & Adolescent Psychiatric Clinics of North America, 11, 461–475. doi: 10.1016/S1056-4993(02)00005-6
• Lohoff, F. W. (2010). Overview of genetics of major depressive disorder. Current Psychiatry Reports, 12, 539–546. doi: 10.1007/s11920-010-0150-6
• Lorant, V., Deliege, D., Eaton, W., Robert, A., Philippot, P., & Ansseau, A. (2003). Socioeconomic inequalities in depression: A meta-analysis. American Journal of Epidemiology, 157, 98–112. doi: 10.1093/aje/kwf182
• Malkoff-Schwartz, S., Frank, E., Anderson, B. P., Sherrill, J. T., Siegel, L., Patterson, D., et al. (1998). Stressful life events and social rhythm disruption in the onset of manic and depressive bipolar episodes: a preliminary investigation. Archives of General Psychiatry, 55, 702–707. doi: 10.1001/archpsyc.55.8.702
• Mayberg, H. S., Lozano, A. M., Voon, V., McNeely, H. E., Seminowixz, D., Hamani, C., Schwalb, J. M., & Kennedy, S. H. (2005). Deep brain stimulation for treatment-resistant depression. Neuron, 45, 651–660. doi: 10.1016/j.neuron.2005.02.014
• McElroy, S. L., Altshuler, L. L., Suppes, T., Keck, P. E. Jr, Frye, M. A., Denicoff, K. D., et al. (2001). Axis I psychiatric comorbidity and its relationship to historical illness variables in 288 patients with bipolar disorder. American Journal of Psychiatry, 158, 420–426. doi: 10.1176/appi.ajp.158.3.420
• McGuffin, P., Rijsdijk, F., Andrew, M., Sham, P., Katz, R., Cardno, A. (2003). The heritability of bipolar affective disorder and the genetic relationship to unipolar depression. Archives of General Psychiatry, 60, 497–502. doi: 10.1001/archpsyc.60.5.497
• Merikangas, K. R., Akiskal, H. S., Angst, J., Greenberg, P. E., Hirschfeld, R. M., Petukhova, M., et al. (2007). Lifetime and 12-month prevalence of bipolar spectrum disorder in the National Comorbidity Survey replication. Archives of General Psychiatry, 64, 543–552. doi: 10.1001/archpsyc.64.5.543
• Merikangas, K. R., Jin, R., He, J. P., Kessler, R. C., Lee, S., Sampson, N. A., et al. (2011). Prevalence and correlates of bipolar spectrum disorder in the world mental health survey initiative. Archives of General Psychiatry, 68, 241–251. doi: 10.1001/archgenpsychiatry.2011.12
• Minsky, S., Vega, W., Miskimen, T., Gara, M., & Escobar, J. (2003). Diagnostic patterns in Latino, African American, and European American psychiatric patients. Archives of General Psychiatry, 60, 637–644. doi: 10.1001/archpsyc.60.6.637
• Monroe, S. M., & Harkness, K. L. (2011). Recurrence in major depression: A conceptual analysis. Psychological Review, 118, 655–674. doi: 10.1037/a0025190
• Monroe, S. M., & Harkness, K. L. (2005). Life stress, the “Kindling” hypothesis, and the recurrence of depression: Considerations from a life stress perspective. Psychological Review, 112, 417–445. doi: 10.1037/0033-295X.112.2.417
• Monroe, S.M., Slavich, G.M., Georgiades, K. (2009). The social environment and life stress in depression. In Gotlib, I.H., Hammen, C.L (Eds.) Handbook of depression (2nd ed., pp. 340-360). New York, NY: Guilford Press.
• Nolen-Hoeksema, S., & Hilt, L. M. (2009). Gender differences in depression. In I. H. Gotlib & Hammen, C. L. (Eds.), Handbook of depression (2nd ed., pp. 386–404). New York, NY: Guilford Press.
• Perlis, R. H., Miyahara, S., Marangell, L. B., Wisniewski, S. R., Ostacher, M., DelBello, M. P., et al. (2004). Long-term implications of early onset in bipolar disorder: data from the first 1000 participants in the systematic treatment enhancement program for bipolar disorder (STEP-BD). Biological Psychiatry, 55, 875–881. PMID: 15110730. doi: 10.1016/j.pscychresns.2007.10.003
• Rosa, M. A., Gattaz, W. F., Pascual-Leone, A., Fregni, F., Rosa, M. O., Rumi, D. O., … Marcolin, M. A. (2006). Comparison of repetitive transcranial magnetic stimulation and electroconvulsive therapy in unipolar non-psychotic refractory depression: a randomized, single-blind study. International Journal of Neuropsychopharmacology, 9, 667–676. doi: 10.1017/S1461145706007127
• Schulze-Rauschenbach, S. C., Harms, U., Schlaepfer, T. E., Maier, W., Falkai, P., & Wagner, M. (2005). Distinctive neurocognitive effects of repetitive transcranial magnetic stimulation and electroconvulsive therapy in major depression. British Journal of Psychiatry, 186, 410–416. doi: 10.1192/bjp.186.5.410
• Shields, B. (2005). Down Came the Rain: My Journey Through Postpartum Depression. New York: Hyperion.
• Sullivan, P., Neale, M. C., & Kendler, K. S. (2000). Genetic epidemiology of major depression: Review and meta-analysis. American Journal of Psychiatry, 157, 1552–1562. doi: 10.1176/appi.ajp.157.10.1552
• Twenge, J. M., & Nolen-Hoeksema, S. (2002). Age, gender, race, SES, and birth cohort differences on the Children’s Depression Inventory: A meta-analysis. Journal of Abnormal Psychology, 111, 578–588. doi: 10.1037/0021-843X.111.4.578
• Whisman, M. A., & Uebelacker, L. A. (2009). Prospective associations between marital discord and depressive symptoms in middle-aged and older adults. Psychology and Aging, 24, 184–189. doi: 10.1037/a0014759
• Widom, C. S., DuMont, K., & Czaja, S. J. (2007). A prospective investigation of major depressive disorder and comorbidity in abused and neglected children grown up. Archives of General Psychiatry, 64, 49–56. doi: 10.1001/archpsyc.64.1.49
• Williams, D. R., Gonzalez, H. M., Neighbors, H., Nesse, R., Abelson, J. M., Sweetman, J., & Jackson, J. S. (2007). Prevalence and distribution of major depressive disorder in African Americans, Caribbean blacks, and non-Hispanic whites: Results from the National Survey of American Life. Archives of General Psychiatry, 64, 305–315. doi: 10.1001/archpsyc.64.3.305
• Wingo, A. P., Wingo, T. S., Harvey, P. D., & Baldessarini, R. J. (2009). Effects of lithium on cognitive performance: a meta-analysis. Journal of Clinical Psychiatry, 70, 1588–1597. doi: 10.4088/JCP.08r04972

טקסטים קשורים

• הפרעות חרדה וההפרעות הקרובות להן

  Noba

• תרופות פסיכיאטריות

  NIMH

• טיפול פסיכולוגי

  NIMH

• אבל ואובדן

  NCI

• חוברת עבודה להפחתת מתח מבוססת מיינדפולנס (MBSR)

  קן לאן